מו, ב
שנעשה בריה בפני עצמו ואמו מתה עכ"ז בבן הזה יש חלק מגוף האם ממש שהוא כל עצמו של הבן הזה שעיקרו הוא רק אותו חלק אחד מני ארבעים מגוף האם רק שנתגדל יותר, א"כ הוא כאמו ממש לענין הנזכר לעיל שיש לומר על אמו שהיא קיימת באיש, היינו בן זה שהוא חלק מגופה ממש. דמה לי גוף האם כולו או חלק ממנה, אשר מהגוף של האם ממש כמו שהיתה בזמן העיבור של זה הבן, נשאר גם עתה חלק קיים באיש ממש הוא הבן. והנה גם אמו של הבן או הבת הנ"ל היתה עד"ז חלק מגוף אמה. א"כ גם זה הבן יש בו ממש חלק מאם אמו כי אמו היתה חלק אחד מארבעים מאם אמה כו'. א"כ יש בגוף הבן חלק מאם אמו ממש. ועד"ז עד כל הדורות שלפניו יש בו חלק משהו דמשהו מגופם ממש, בלתי אפשר להכחיש זה, וזה המשהו עומד בפנינו ממש, תוך גוף זה, תמעיט המשהו מאי דאפשר, עכ"ז אינו אין ואפס ממש כ"א יש משהו. א"כ כל הדורות שעברו יש משהו גם מהיותר קדמון בגוף של כל אחד מהדורות דעתה, וזה המשהו דמשהו שלפנינו, נשאל עליו אם הוא מחודש או קדמון, ובעל כרחך תשיב שהוא מחודש, שהרי הכל מודים שכל האישים וכל הדורות שהיו, היו מחודשים, אלא שאתה מקיש אותם לרגעי הזמן, לומר שהמין קדמון. אבל אם היו הדורות כולם קיימים באיש, היו הכל מודים שגם כל המין מחודש ולא דמי לזמן, והיה החידוש נראה בעליל לעין כל. וא"כ כיון שבדור זה יש בפועל משהו דמשהו מכל הדורות שעברו, לא נעדר אחד מהם. א"כ ה"ז כולם קיימים באיש, וכולם מחודשים אחר ההעדר, שבהכרח גם כל המין כולו של אנשים מחודש, גם הנה כח הראיה וכח השמיעה שבבן בא ונמשך מהאב כמדליק נר מנר, ובהאב מאבי אביו כו' א"כ כח הראיה הזה יש בו ממש הארה והמשכה מכל הדורות שהיו לפנינו. הרי א"כ יש כאן כח הראיה של הדור היותר מוקדם, עד שנוכל לומר כאלו כל הדורות שעברו קיימים באיש, מאחר שנשאר רושם וכח מהם ממש, וזה ע"ד מ"ש לעיל אות כ"ג בשם האוצר נחמד בפי' הכוזרי מאמר חמישי סי' י"ח ספ"א גבי הרי שהודית בלתי בע"ת בפועל כו' ע"ש. אלא שע"ז י"ל שאין כח הראיה של הדור היותר ראשון עומד בפ"ע כי אם זהו הארה דהארה ממנו. מ"מ עכ"פ זהו מחובר ואדוק יחד עם כל הדורות עד עתה, ע"ד שנזכר לעיל אות י"ז. ואף לפ"ז הכל מודים שהכל מחודש. וכמו שא"א להיות עלות ועלולים בלי תכלית, כמ"ש המורה ח"ב פ"א בהקדמה השלישית. שאף שכתבתי לעיל אות כ"ד שבעל מנוח הלבבות חילק בין אישי המין ובין עלות ועלולים כו', הנה חילוקו הנ"ל שייך רק על הגשמיות של הגוף לומר כי תכלית כולם הוא החומר הראשון. דאף שבלא"ה חילוקו חלוש מאד, עכ"ז נ' שעל הרוחניות שבגוף היינו כח הראיה כח השמיעה וכ"ש כח השכל, אינו שייך לומר כי תכלית כולם הוא החומר הראשון, שהחומר הוא גשמי ודומם, והכוחות שבגוף הם כוחות רוחניים, שכליים. עכ"ז דומים לעלות ועלולים, שמציאות עלות ועלולים, לאין תכלית הוא שקר לכל הדיעות.
כו במ"נ ח"א פע"ד הדרך הראשון שאיזה ענין שימצא לגשם אחד יתחייב שידונו בה על כל גשם עכ"ל, והש"ט כ' וכש"כ אם יקרא האדם עולם קטן. וע' מענין שהאדם הוא עולם קטן בחובת הלבבות שער הבחינה רפ"ה. והנה הרש"ט כאן סיים וזה הדרך הוא חלוש מאד כו', ולא דק, כי גם אם נודה לו שאין לדון ולעמוד יסוד מאיש אדם א' על כל העולם, דהיינו שאין לדמות גשם אחד לגשם אחר אך נלך בזה בסדר והדרגה, מתחלה נדון שיש להביא ראיה מאיש אדם אחד על מין האדם כולו, שהרי הם אישים שוים, וגשמיים ורוחניים שוים
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.