כד, א

[kitzur_begin]תחלה זה התכלית ובשביל זה עשה אח"כ את הדבר. וא"כ הדבר הוא מחודש, מפועל שעשאו. וכמ"כ השמים הגלגלים והמאורות והכוכבים כיון שניכר ונראה שהם נעשו בשביל תכלית גדול ועצום היוצא מהם לקיום העוה"ז, ולכל דבר מהם תכלית הכוונה. א"כ מוכרח שהכוונה והתכלית קדם להם בידיעת הבורא יתברך והם מחודשים. וכמו הבית כיון שיש בו מכוון לדירת האדם הוא מחודש ע"י הבונה אותו, כ"ש וק"ו השמים והארץ שיש בהם מכוון יותר. וכ"כ הרמב"ם במ"נ ח"ג פי"ג והח"ה ש"א ספ"ו. [kitzur_end]

והרמב"ם בהקדמתו^* לפירוש המשניות במסכת ברכות האריך בזה איך שניכר מאד שהעולם נברא בשביל תכלית וכוונה. וגם ביאר איך שהכוונה קודמת להעשייה אצל העושה. וז"ל דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה באשר נתן להם מן החכמה וטוב המחשבה עד נתקיים אצלם שכל דבר נמצא יצטרך עכ"פ להיות לו תכלית אשר בשבילה היתה מציאותו, כי לא לדבר רק נמצאו הנמצאים. וכאשר נתקיים להם זה הדין הכללי התחילו לחלק כל נמצאים לדעת תכלית כל מין מן המינים הנבראים.

וראו כי כל נמצא שהוא מלאכותי ר"ל^* העשוי למלאכה, היא תכלית עשייתו ידוע ואין צורך בענין ההוא לחקירה, שהאומני לא יעשה מלאכה אא"כ שתכליתה מצוייר בנפש האומן. והמשל בזה כמו שאומר שהמשורה לא עשאה הנפח אלא אחרי אשר חשב בלבו איך יוכל להפריש דבקי העץ, עד נגלה ללבו צורת המשור והחל לעשותו כדי לחתוך בו. אם כן נדע כי כוונת המשור להניפו על העץ, וכוונת הקורדום לחתוך בו, וכוונת המחט להחביר בו בגד לבגד ויש לכל הדברים הנמצאים מציאה מלאכיית (ור"ל שבדברים ממעשה בני אדם כמו עשיית המשור והקרדום והמחט נגלה ונראה מהו התכלית שלהם שהוא ענין המלאכה שהכלי עושה. זהו התכלית של הכלי. כמו נסירת העץ להיות דפים, וחיבור הבגד ע"י המחט, ואיך שזה התכלית שהיא המלאכה, קדמה בלב האומן לעשיית הכלי. ויבאר שכמ"כ עד"ז במעשה האלקים יש תכלית, לכל מעשה שעשה.

ויובן מזה ג"כ איך התכלית קדם בלב הקב"ה לעשיית המעשה, כמ"ש ולכבודי בראתיו, כל פעל ה' למענהו. וכמשארז"ל ס"פ שנו חכמים, כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, הרי יש תכלית אל הבריאה. ובמד"ר פ' בראשית פי"ו ע"פ וזהב הארץ ההיא טוב, אמרו לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא אלא בשביל בהמ"ק שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב המד"א ההר הטוב הזה והלבנון. הרי יש תכלית לכל בריאה) כו', אך ע"ד כלל יש לדעת שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו וכל מיני החיות יש מהן למאכלו כצאן ובקר וזולתם ויש מהם לתועלתו כמו החמור לשאת עליו מה שלא יוכל להוליך בידו כו' וכן האילנות והצמחים מהם למאכלו ומהם לרפואתו ממחלותיו כו', ותכלית בריאת האדם הוא לצייר לנפש אחדות הקב"ה כו' יעו"ש. וזה מבואר ג"כ במשנה וגמרא סוף מסכת קדושין.

והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני כו'. ומ"ש הרמב"ם הנמצאים שתחת גלגלי הירח, משמע אבל הגלגלים והכוכבים אין תכלית בריאתם בשביל האדם לבד. והרי לעיל ס"א נתבאר שנראה בחוש איך סדר הילוך השמש הוא בשביל להעמיד עתי היום והלילה, וקיץ וחורף וקור וחום, וא"א להכחיש זה.

אלא שהפילוספים יאמרו שעם היות שיוצא מהם תכלית זה ג"כ לא שבשביל זה לבד נוצרו, כ"א יש להם עוד תכלית. כ"כ בבחינת עולם פרק י"ב הובא בעקדה פ' בראשית תחלת שער החמישי. ובשם הרלב"ג מאמר שישי כתב שגופי הכוכבים כולם וגופי המאורות נעשו לתועלת השפלים. והרמב"ם במ"נ ח"ב פי"א כתב וישפעו מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההווה הנפסד ברוב מה שהוחנו מהתחלותיהם.

ודע כי כל משפיע טוב אחד בזה הסדר אין מציאות המועיל ההוא וכוונתו