לג, ב

כמארז"ל ספ"ק דיבמות ע"פ נער הייתי גם זקנתי שרו של עולם אמרו כו'. וכיון שכן איך יהי' זה מושג בעין השכל, אבל הזמן שהוא מענינים השייכים תחת השכל, וכ"ש ענין האנשים שיהיו במספר או בלי מספר לכן מה שהשכל גוזר עליהן זהו נקרא מופת ובירור.

ה ולבאר הבדל זה יותר נאמר עד"מ אילו יאמרו לך שיש לפנינו שני דברים ושניהם קשים לקבל בשכל, ואעפ"כ מוכרח שאחד משניהם אמת, והשני שקר. ואיזו דבר משניהם אמת, אינו ידוע ברור, רק אתה המעיין תברור לך מה שמתקבל אצלך איזו דבר ראוי לדחות ואיזו ראוי לקבל, אזי ודאי הענין שהוא קשה יותר להתקבל בשכל הוא שראוי לדחותו משנדחה הענין שאינו קשה לקבל כל כך, וזה פשוט. ושוב אחר זמן רב ראיתי שכתב כן הגאון רב סעדיה בהקדמתו לספר האמונות והדעות וז"ל וכשיאמר אומר האמנתי בכך הקשה על המוחש, והיתה האמונה ההיא מפסדת מוחש אחר נדון בגבול שבשני המוחשים כו' וכאשר נפגשים בהבאת הראויה כמו אלה השנים הגדול שבהן יותר ראוי לראיה עכ"ל. וכל שכן אם הענין הקשה יותר, נראה ג"כ בחוש הראייה ממש שאינו כן בבירור, והענין שאינו קשה כל כך אין שייך לדון עליו מחוש הראייה, ואין עליו סתירה מחוש הראייה, שבודאי נדחה הענין הקשה ביותר מה שחוש הראייה רואה שאינו כן. אע"פ שזה מביא ג"כ לקיים עלינו ענין הקשה כיון שאינו קשה כל כך, וגם אין עליו סתירה מחוש הראייה, משום דמה שהעיניים רואות בדבר שחוש הראייה משיגו בטוב זהו ודאי א"א לדחות עד"מ על העמוד של אבן אי אפשר לומר בשום אופן שזהו של זהב, וכן כיוצא בזה על שני מטבעות אי אפשר לומר בשום אופן שהם שלשה עשרה מטבעות, ולכן כשזה מכריחנו לקיים דבר הקשה שאין עליו סתירה כזה ואין הענין שולטת בו, מוכרחים אנו בעל כרחינו להודות עליו. כשאם לא כן תוכרח לומר על שני מטבעות שהם שלשה עשר, או על העמוד של אבן שהוא של זהב כנ"ל. והרי כמו כן ממש הוא אילו יאמרו לך האמן שיש בחינה בלתי בעל תכלית שאינו בגדר זמן כלל, ועבר והוה ועתיד הם בהשוואה אחת. ושאם ח"ו לא תקבל זה אזי תוכרח להאמין שיש בשנה אחת לא שס"ה ימים לבד כי אם שמניסן עד ניסן יש ששה מאות אלפים ימים עד"מ. ואי אפשר להמלט מלהאמין ולקבל אחד משני דברים אלו. ולכן עם היות שזה שנצייר בחינה שאינו בגדר זמן הוא דבר הקשה על השכל לקבלו ר"ל שכחו גדול כמשך זמן בלתי בעל תכלית ועכ"ז אינו בגדר זמן כלל ולא דמות זמן, הרי אין השכל משיג כלל ציור בחי' זו. ועכ"ז מוכרחים אנו בעל כרחנו להודות ולהאמין בזה באמונה קבועה ומוחלטת כיון שאם לא תאמין בזה ח"ו תפול בהאמנת דבר הקשה ביותר לאין שיעור והוא מה שאנו כולנו רואים בחוש שהוא שקר גמור והוא שנאמר שיש בשנה אחת ששה מאות אלף יום, שזה כאילו תאמר על שס"ה מטבעות, שאינן שס"ה כ"א ת"ר אלף. וכיון שזה אי אפשר לקבל בשום פנים בעולם על כרחך צריכים אנו להודות ולהאמין ענין מציאות למעלה מהזמן. כך הוא ודאי אם הענין כן שבעל כרחך אחד משני הדברים הנ"ל אמת אם שיש מציאות למעלה מהזמן, או שמניסן עד ניסן יש ת"ר אלף ימים ודאי היה נתברר אצלינו בבירור גמור שיש בחינה שלמעלה מהזמן מאחר שעל זה אין שום ספק שמניסן עד ניסן אין ת"ר אלף ימים כ"א שס"ה ימים לבד^*.

ועתה צריכים אנו להבין איך הוא בהנמשל שבעל כרחך א"א להמלט מלהאמין באחד משני הדברים הנ"ל. והענין הוא כי מבואר לעיל שמכאן ר"ל מן עתה עד סוף כל הדורות אי אפשר בשום אופן שיצא אל הפועל שיעברו ימים בלי גבול.