כב, ב

ולא^* יכשירוהו במאמר, שלא יחשבו לפתאים עכ"ל, וז"ל הח"ה שער היחוד ספ"ו* ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה (הבעל מונח פי' שזהו כי שאומרים כי העולם קדמון ואין לו עלה וסיבה שיצרו ח"ו עכ"ל. ולפע"ד כיוון ג"כ בעל ח"ה לדחות דעת המקרה שהיא דיעה זרה בפ"ע זולת דעת הקדמות כמ"ש רס"ג והדעת השמיני והדעת התשיעי והדעת העשירי כו' ע"ש. ואולי כוונתו כי דחייתו זאת לבעלי המקרה מספיק ג"כ לדחות דעת בעלי הקדמות, וכן מבואר בפירוש בדברי הח"ה בסופו שכתב ומספיק בתשובות אנשי הקדמות וכמו שיובא לשונו בסמוך) מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו, ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו במחשבה הזאת, ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו, וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ איך יתיר לעצמו לחשוב במחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הווייתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כוונת מכוין ומחשבת חכם ובעל יכולת. (וזהו ג"כ סתירה לדעת הקדמות וכמש"ש הפי' מרפא לנפש בשם המורה ח"ג פי"ג שהדבר שנעשה בכוונה הוא מחודש אחר שלא היה כו' ודע כי הגדולה שבראיות כו'. הובא לעיל ססי' א') ומן הידוע אצלינו כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין, לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת, והלא תראה אם ישפוך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיו בקולמוס, ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות בלי מצוע קולמוס, ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו שאיננו נמלט מכוונת מכוין, וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול, וכל מה שהביאונו להעמיד מציאת הבורא יתעלה מצד מעשיו, די למי שיבין ויודה על האמת, ומספיק בתשובת אנשי הקדמות שאומרים כי העולם קדמון, ודחיות דבריהם ואתה דע לך עכ"ל, ונראה מדעת הח"ה שתשובה זו מספקת ג"כ לדחות דעת הקדמות והיינו דכמו שאי אפשר להיות שנעשה ונתחדש כן בלי כוונת מכוין, כן אי אפשר לומר שהיה כן מעולם, מבלי עשייה וכוונה, כי עינינו רואים שיש בהמעשה הזו כוונה וחכמה ויכולת עצומה, ועל כרחנו שנעשה ע"י כוונת מכוין חכם ויכול. וזהו כדברי הרלב"ג דלעיל סוף אות ה' ואות א' וכדברי הרמב"ם במ"נ ח"ג פי"ג שהובאו סוף אות א'. רק עכ"ז יש הפרש בין דעת הח"ה ודעת הרמב"ם והרלב"ג, שהם לא הוציאו ההכרח על החדוש רק מפני סבת התכלית שיש בנמצאות, והח"ה אפשר מכריח זה גם מצד עצם ענין השמים שנראה בעשייתם חכמה נפלאה. וצ"ל הטעם שהם לא יכריחו מזה, כי י"ל שהרי ע"כ יש כאן מציאות קדמון הוא הבורא ית', א"כ י"ל שגם השמים קדמונים ונמשכו ממנו כהתחייבות הצל, אלא מפני שיש בהם תכלית ע"כ שזהו בכוונה, והכוונה מורה על החדוש כמש"ל אות א' ב' ג' ד'. אבל הח"ה^** דכיון שאי אפשר לומר, בהשמים והארץ, שהם קדמונים מפאת עצמותם,