לג, א

שלמעלה מגדר מקום לא יעלה על דעת מי שיש לו מוח בקדקדו שזהו מופת ח"ו על המנע מציאות כו' ח"ו, וכמו מה שהאבן הדומם אינו משיג מענין העולם לא בעבור זה נאמר שאין העולם נמצא. וכמו שמהאבן נמנע שום השגת דבר זולתו, כך נמנע מהאדם בעל גוף השגת מהותו של הקב"ה ושנותיו ומקומו, אשר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ועיין בתניא ח"ב פ"ט. ולכן מה שאין מושג בשכל ענין שנותיו של הקב"ה ע"ד העברת הלשון שנותיו כו' איך שהוא למעלה מהזמן, אין זה מופת על המנע ענין למעלה מהזמן. וכן ביאר בעל העקרים מ"ב פרק י"ח שענין ההמשך הבלתי משוער שקודם לזמן הנברא אין בו קודם ומתאחר והוא לגבי הזמן שלנו הנברא כמו הבחינה שלמעלה מהמקום שחוץ לעולם שאין בו לא רקות ולא מלוי לגבי המקום שבעולם, יעו"ש גבי אין בו קודם ומתאחר ואין שם זמן משוער כו' כמו שיאמר שאין חוץ לעולם לא רכות ולא מלוי כו' ע"ש, ובספר עשרה מאמרות^* כתב שקודם בריאת העולם אין שייך אף ההמשך הבלתי משוער. ואין זו תימה יותר ממה שחוץ לעולם אין שייך שום מקום, אבל ודאי בענין המקום הנברא וכן בענין הזמן הרי הם מושגים בשכל ומשוערים בו ענין השעה והיום והחדש והשנה כו' והשכל מקיף עליהם. לכן מה שהשכל משיג שאי אפשר שיהיה המקום בלי גבול בשום אופן שפיר יש להעמיד יסוד על זה ולקרותו מופת, ולהכריח מזה שיש בחינה ומהות שאינו בגדר מקום, אע"פ שגם זה אינו מושג ומובן כלל איך ומה, לא שייך כלל לומר מאי חזית דסמכת על מופת זה שאתה משיג שא"כ שיהיה מקום בלי גבול, סמוך על מה שאינו מושג שיהי' מהות בלי שום מקום גשמי כלל. והרי כל החוקרים כולם כאחד הסכימו להכריח שא"א שיהיה גשם אין תכלית לו כו' מחמת המופת שהשכל משיג שא"א, עם שמזה נכריח שהקב"ה אינו בגדר מקום כלל ואינו גוף ולא כח בגוף כו', ולא נאמר מאי חזית כו', וטעמם ונימוקם עמם ונראה בחוש. דכיון שענין המקום הוא מושג ומובן לנו וכשאנו משיגים בשכלנו שנמנע שיהי' בלי גבול הרי זה כאילו אנו רואים בעינינו על דבר שכערכינו שהוא ודאי מוגבל. וזהו מופת גמור כמו מה שהעין רואה בחוש איזה דבר שכן הוא. וע"כ נכריח מזה שהקב"ה שהוא בלתי בעל גבול אינו גוף, הגם שאינו מושג ומובן כלל איך ומה הוא המהות שאינו גוף ולא כח בגוף, הרי בהקב"ה לא שייך השגה כלל כי החקר אלוה תמצא וע"כ מה שאינו מושג איך ומה הוא אין שום ענין כלל, דכך היא המדה הנכונה, כמו שאין דרך להשיג הקולות והניגונים בחוש הראיה אלא בחוש השייך לו והוא השמיעה. ומי שיטריח להשיג הנגון בחוש ראותו כשאין לו חוש השמיעה עד"מ לא יוכל למוצאו כלל אע"פ שהוא נמצא, כן אין דרך להשיג מהות האלקות ע"י השכל וכמו שהאריך בח"ה בשער היחוד קרוב לסופו. אבל המקום שהוא גשמי הוא מושג בחוש השכל וכשהשכל משיג שהוא ודאי רק מוגבל זהו מופת גמור, עד שמוכרח מחמת זה להודות על שיש מציאות שאינו בגדר מקום וגוף כלל, וזה מוסכם מכל החוקרים ואין בזה מחלוקת. וא"כ כמו כן נאמר בענין הזמן ולמעלה מהזמן, דכיון שהזמן מושג לנו מהותו שהוא ענין עבר הוה ועתיד, ומזה נעשה שעות וימים וחדשים כו' ואנו משיגים איך שאי אפשר שיעבור זמן כ"א בגבול ולא בלי גבול וכמו שנתבאר לעיל באריכות וביותר בענין שאי אפשר שעברו אישים בלי תכלית כו'. א"כ זהו נק' מופת שעין השכל מכריח על דבר שהוא מושג בחוש השכל שהוא כך וכך ולא באופן אחר, ה"ז בירור שכן הוא. ועם היות שנמשך מזה להכריח שיש בחי' שאינו בגדר זמן והוא אינו מושג איך ומה הוא, אין זה סתירה כלל כי הרי השגה זו איך ומה היא אינה שייך כלל להיות מושג בעין השכל, שהרי הבחי' שאינו בגדר זמן זהו הקב"ה לבד. משא"כ אפילו המלאכים הם בגדר זמן