ל, ב

שתעבור על רגעים בלי גבול כ"א במספר גבולי. כך אי אפשר שהתהוות שלי שמזקני עברה זמן ורגעים בלי גבול, שאם היו בינינו רגעים בלי גבול לא תגיע ההוייה אצלינו כלל, ויהיה הדבר מחוייב שנהיה אנחנו המון ההוים אינם הוים, והנמצאים אינם נמצאים, כיון שכדי שנהי' נמצאים והווים, צריך שתעבור ההויה מזקני עד התהוותי, רגעים בלי גבול, וזה דבר שאי אפשר ושקר גמור. וא"כ אם תאמר שביני לזקני שממנו נמשך לי התהוות יש רגעים בלי גבול, מחוייב שנהי' אנחנו המון ההוים והנמצאים, אינם הוים ונמצאים, מאחר שאי אפשר התהוותינו מזקנינו כ"א ע"י דבר שבלתי אפשר בשום אופן בעולם, כמו שנראה בחוש. ולכן כאשר מצאתי עצמי נמצא, ידעתי כי מזקני הראשון יהי' מי שיהיה ועד מציאותי והתהוותי לא היה רק זמן בעל תכלית, שלכך הגיע ההתהוות ממני אלי. והנה ראיה ומופת זה עדיף ומורגש אמיתתו יותר ממ"ש במורה נבוכים ח"א ס"פ ע"ג בשם המדברים, ויתחייב לפי אמונת הקדמות כי כל איש מהמין ההוא מן הזמן הפלוני אל מה שלפניו מקדם אין תכלית להם וכן כל איש מזה המין בעצמו מאחר אותו הזמן המונה באלף שנה על דרך משל אל מה שלפניו מקדם אין תכלית להם וזה הכלל האחרון יותר מן הכלל הראשון במספר הנולדים באלף שנים ההם ויחייבו במחשבתם בזאת הבחינה שיהיה מה שאין תכלית יותר ממה שאין תכלית עכ"ל, ור"ל שזה שקר שיהי' שני בלתי בעל תכלית אחד גדול מחבירו. וא"כ המביא אל השקר שקר. זהו המופת שהביא הרמב"ם בשם המדברים על ביטול מאמיני הקדמות. ועד"ז כתב בספר ח"ה שער היחוד פרק ה' וז"ל ואם יהיה השאר מאין תכלית יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית והוא מה שאי אפשר עכ"ל. והנה על מופת זה הכה הרמב"ם שם ס"פ הנ"ל באמרו וכל אלו ענינים מחשביים אינם נמצאים כו', והרש"ט ביאר שם הטעם וז"ל כי כל אלו הספיקות והקושיות יקרו ג"כ למאמיני החדוש, אחר שכולם יסכימו הפילסופים והמדברים שיש בכאן דבר נצחי מתמיד זמן או דמות זמן בב"ת ואחר שהי' הדבר כן יתחייב שיהי' בב"ת יותר גדול מבב"ת כו', אלו דבריו. וזו אינה קצת טענה רק נגד ראייה הנ"ל של הרמב"ם בשם המדברים שהיא רק טענה וענין מחשבי שאי אפשר שיהי' דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית. משא"כ מופת וראיה דהגאון רב סעדיה אינו כלל ענין מחשבי כי אם לקוח מחוש ההרגש שהוא שאי אפשר שהי' לי אב ואם, שמהם ועד מציאותי עבר זמן בלי גבול, שזה נרגש כמו מעשה ואינו ענין מחשבי. וע"ז לא יקשה כלל קושיית הרש"ט, כי התהוותינו מבוראינו ית' אינו כמו תולדות הנולדים מאב ואם, וכמ"ש במדרש רבה פ' בראשית פי"ב ע"פ אלה תולדות השמים והארץ תני כל מי שיש לו תולדות, מת ובלה, ונברא ואינו בורא. וכל מי שאין לו תולדות אינו לא מת ולא בלה, ובורא ואינו נברא. ר' עזריה בשם רבי אמר כלפי מעלה הדבר אמור עכ"ל, ופרש"י דר"ל מה שאמר מי שאין לו תולדות כו' זהו הקב"ה, והיינו כי אנו נבראים ממנו יש מאין, ולא בדרך תולדה, שהאב מוליד בדומה לו, והאב הי' כמו הבן שניהם בגדר זמן ומקום. ע"כ כמו שהבן נברא ומת, כך הוא האב, (ונלע"ד שמזה ראיה לדעת המדברים שהביא הרמב"ם פע"ג סד"ה וההקדמה הי"א במ"ש וקצתם אומרים שזה מושכל בעצמו כו' יהי' שקר קדמות העולם מתחלת מחשבה כו'). ובאופן כזה אי אפשר בשום אופן שמהאב אל הבן יעבור זמן בלי גבול בינתיים, משא"כ הבורא ית' הוא למעלה מגדר זמן, והוא המציא וברא אותנו ואת הזמן. א"כ ענין הבלי גבול שעבר עד בריאת העולם הוא למעלה ממהות וגדר זמן אבל זמן מעולם לא עבר רק בגבול. וא"כ אין בדברי הרש"ט שום תשובה על ראיית הגאון רב סעדיה שא"א בשום פנים שעבר