יט, ב
יצא אחרון, וכן בגידול הפירות אף שקדם הזריעה והחרישה והצמיחה והגידול, ואח"כ יבא עת האסיף והגורן והוא עיקר המכוון שקדם בידיעה אצל הזורע והחורש. ולכן נאמר הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו. ומזה יובן המדרש ס"פ וישלח התבן והקש והמוץ מדיינין זע"ז כו', ואין כאן מקומו. ולפיכך נקרא התכלית סבה להפעולה, שבאמת ממנו נמשך הפעולה שהוא הגורם שתתהוה הפעולה.
משא"כ אם הפועל ח"ו לא קדם לו כלל הידיעה בהתכלית לידיעת הפעולה, לא יתכן לומר כלל שפעל לתכלית. שאם הי' נמשך הפעולה בשביל התכלית בהכרח שהי' התכלית קודם בידיעת הפועל להפעולה. (הג"ה. מהקדמה זו שהכריחו הרלב"ג והנ"ש דכיון שבהכרח ידיעת התכלית קדם בהפועל קודם אל התהוות הפעולה מזה מוכרח שהפעולה מחודשת אחר ההעדר וא"כ השמים מחודשים כנ"ל, כמ"כ יש ללמוד עד"ז מטעם זה ג"כ נוסף על שאר הראיות שמין האנשים ובע"ח מחודשים, דאת"ל השקר של הקדמות שהי' נמצאים האנשים כצל מהשי"ת ומאז היותו היו ג"כ ולא קדם אליהם כלל וזה מבואר שהוא שקר, שהרי כל האנשים הנמצאים בהכרח נמצאים מאב ואם שהולידום וכן אב ואם זה מאב ואם שלהם כו', וא"כ הרי בהכרח גם לכל האנשים הקדומים עד"מ השקר, מלבד שיש להם מקור מהש"י, הרי בהכרח קדם להם דורות שהרי אי אפשר שיתהוו מהש"י עצמו אלא באמצעותן ולא כמו השמים והארץ שנמשכי' מהש"י בעצמו, אבל האנשים ע"כ נולדו מאנשים כמותן לדבריהם שעולם כמנהגו נוהג, וזהו קדימה הכרחית יותר מקדימת ידיעת התכלית אל הפעולה, דהא בזה לא סגי בלאו הכי, וא"כ כמו שקדימת ידיעת התכלית מכריחנו שהפעולה אינה קדומה, משום דאי אפשר שיהיו שני דברים שאחד קדם לחבירו עכ"ז יהיו שניהם קדומים, זה אי אפשר אלא דאם האחד קדם לחבירו מוכרח שחבירו המאוחר לו אינו קדום כלל כ"א מחודש, וא"כ הגע עצמך א"ת כפי השקר שכל האנשים קדומים, הרי בהכרח קדם להן עוד דבר ממה שנולדו, וא"א שיהי' דבר קדמון ויש עוד דבר קדם לו הרבה, ופי' דבשלמא על השמים והארץ הקיימים באיש שאין להם מקור זולת הש"י עצמו שייך הסברא השקריית של הקדמות שהיו נמצאים כמציאת הש"י כצל מהשמש, אלא שיש להכזיב סברתם מצד שידיעת התכלית בהכרח קדם להן וכנ"ל או שארי טענות, אבל באנשי' ובע"ח הנולדים מזכר ונקבה, הרי אינן מתהוים מהש"י עצמו כצל מהשמש, כי אם מתהוים מזכר ונקבה, ולא מהשמש עצמו, וא"כ אינן כלל כצל מהשמש, וא"כ א"ת גם כאן השקר שאנשים ובע"ח היו נמצאים מאז ומקדם מהש"י כצל מהשמש, ולא הי' השמש שהוא הש"י בלי צל זה שהם האנשים, א"כ לפ"ז תוכרח לומר שקר ושוא גדול יותר שצל זה שהם האנשים קדמו ג"כ לשמש, שהרי בהכרח שצל זה הקדום כהשמש עצמו יש לו מקור קדום עוד והם אנשים שלפניו, וא"כ אותן אנשים שהיו לעולם עם השמש אין די במה שתאמר שהם קדומים כהשמש דהא אי אפשר שיומשכו מהשמש עצמו כ"א ע"י דבר אחר והוא הדבר ההוא בהכרח קדום יותר לצל זה הקדום כהשמש ודו"ק, וזה שוא ושקר. אלא בהכרח שאפילו לפי השקר של הקדמות אין נופל המחשבה הדמיונית של השקר רק על דברים הקיימים באיש, שהם רק כצל מהשמש ואין צריכים למקור קדום יותר זולת השמש. משא"כ המינים שאין קיימים באיש א"כ את"ל השקר שהם כצל ולכן הם קדומים, הרי בהכרח צל זה הקדום יש לו עוד מקור קדום יותר, ואי אפשר שיהי' שני דברים קדומים זה קדם לזה כ"ש שתצטרך לומר דבר שוא ובטל שקדם הצל להשמש כו' ע"כ זה ודאי מוכרח גם לפי השקר של הקדמות שעכ"פ אנשים ובע"ח מחודשים. ואל תשיבני טענות הבל דבענין הקדמות יוכל להיות כן ואינו מושג כיון
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.