יט, א
התכלית של הפעולה קדמה להפעולה, כדרך כל פועל לכוונה ותכלית שבתחלה יתבונן בהתכלית שיומשך לו מפעולה ומלאכה זו ואחר כך מתחיל לפעול ולעשות, ולכן אף שבמעשה קדם הפעולה והמלאכה אל התכלית הנמשך ממנה אבל במחשבת הפועל הוא להפך שמתחלה עולה על דעתו התכלית שיהי' מהפעולה והיא עיקרית אצלו ואח"כ מתחיל לפעול הפעולה. ועד"ז ארז"ל שאעפ"י שבסדר הבריאה קדמו שמים לארץ אבל במחשבה ארץ קדמה להיותה התכלית שבשביל האדם נברא הכל. וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, וכתיב בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה כו'. השני אם הידיעה בהתכלית היתה רק אחר הפעולה, שכשכבר פעל ועשה אז ידע שיש תכלית טוב בפעולתו. השלישי ששניהן כאחד היו ר"ל הפעולה עצמה והידיעה מהתכלית שיומשך ממנה שניהן היו אצל הפועל בבת אחת ולא קדם זה אל זה מאומה. והנה אם היותר קודם הוא ידיעת התכלית שהוא קדם אל הפעולה וכפי אופן הא', אם כן על כרחך לא היתה הפעולה מתחייבת מהפועל ע"צ החיוב אלא על צד הרצון מאחר שהיתה ידיעת התכלית קודם לה אצל הפועל ועדיין לא היתה הפעולה נמצאת, וזהו דרושנו ומבוקשנו לבאר שכן הוא, שלפיכך ימצא תכלית בהשמים לפי שקדם אצלו ית' ידיעת התכלית מהפעולה ואח"כ פעל ועשה ברצונו הטוב כמ"ש כל אשר חפץ עשה.
ואם היתה הידיעה בהתכלית מאוחרת דהיינו שהיתה ידיעת עצם הנפעל קודם בידיעה של הפועל ועי"ז נתהוה מציאותו של הנפעל ואח"כ ידע מה שיש תכלית ממנה, אם כן היה אותה התכלית רק מקרה לבד שקרה לאותה הפעולה, וא"כ אותו הבעל שכל שנמצא תכלית לפעולתו הוא רק במקרה שקרה לו כן בלי שום כוונה בהתכלית כלל, מאחר שלא ידע בה שום תכלית רק אחר מציאות הפעולה.
כי התכלית העצמיי הבא ונמשך בכוונה, הוא קודם בנפש ורצון של הפועל להפעולה, ואע"פ שהוא אחרית המעשה, ולכן אם נמצא איזה פעולה שלא הרגיש בה הפועל שום תכלית רק אחר שהמציאה אז בודאי נאמר שהתכלית ההוא הוא מקרה בה מאחר שהפועל לא ידע בה שום תכלית קודם שהמציא הפעולה, ואם כן אם ח"ו תאמר שהעולם נמשך מהש"י ע"צ החיוב ואינו מחודש כלל א"כ אף שהש"י מקור החכמה כיון שאין הפעולה מחודשת כלל לא קדם הידיעה בהתכלית מהשמים עד"מ למציאות השמים וה"ז כאלו הידיעה בהתכלית מתאחרת להפעולה, וא"כ יתחייב ח"ו שהתכלית נמשך רק במקרה ולא בכוונה וזה אי אפשר וכמש"ל סוף אות א' בשם הח"ה ש"א ספ"ו ושארי גדולים. ואם נאמר החלוקה הג' שהידיעה בתכלית ובפעולה היתה יחד בחק הפועל על צד החיוב (ד"י ע"א שטה י"ו ודלגתי עד שטה ל' כי לכאורה הם דברי מותר קצת ע"ש), ג"כ לא ימנע מחלוקה, או שהיתה הידיעה שכשימצא התכלית תמצא הפעולה, או להפך שהיתה הידיעה שכשתמצא הפעולה ימצא התכלית עמה יחד, ויהיה איך שיהיה ימשך א"כ שלא פעל לתכלית, מאחר שידיעת התכלית וידיעת עצם הפעולה הוא יחד, שהפועל לתכלית ודאי התכלית יקדם לו בידיעה, ע"ד סוף מעשה היה במחשבה תחלה. ועד"ז נאמר ג"כ בבורא ית' ירמיה כ"ט י"א כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום וגו' ונאמר מאד עמקו מחשבותיך בתלים סי' צ"ב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'.
והתכלית הוא עיקר המכוון וקדם בידיעה, רק שבפועל ההתהוות ימצא אחרון לגבי הנפעלים, אבל אצל הפועל הוא קדם. ועד"ז נאמר ותשחק ליום אחרון. וכן השכר הוא בעקב, והעוה"ב בא אחר העוה"ז אבל הוא שקדם בכוונה, וכעין נכנס ראשון
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.