קמז, א

השיגו מטרתם, ונשארו טבעיים, ולא משיגי אלקות כלל, וסיבת הדבר הוא להיות ראשית ההנחות אצלם מושכלי — שכל — האנושית, ושכל אנושי אינו שכל אמיתי, דסיבת ההנחות המה המקריים, פירש באשר צריך לבאר בשכל כמה ענינים ולהסבירו, ובכדי שיצא ההסבר והביאור כפי הראוי בשכלו, ע"כ עושה לו הנחה וגזרה לצאת מהספיקות, אבל אינה הנחה אמיתית מצד עצם ממש, כמו הנחות דשכליית התורה שהמה הנחות עצמיים הנתונים מפי אל חי, ולהיות כן הרי עיקר מעשיהם ומחשבותיהם הוא רק בשכל אנושי שהוא שכל גולמי וחומרי, ולכן אי אפשר שיגיעו לאיזו מטרה בהשגה חכמת האלקות, וע"י ריבוי השקידה בחכמת הטבע, שהיא חכמת ההלבשה וההגלמה דוקא מתאטם מוחם, מלקבל שכל אמיתי שכל זך ונקי, שכל עצמי דחכמת האלקות, דזהו דבר המתקבל שהמושכל ואופניהם פועלים על החושים להיות כמוהם. וכמו שנראה במוחש באדם שעיקר התעסקו הוא בענינים שכליי' שענינם הוא עמקות דוקא, שיש ענינים בשכל ואס מהותם און מדריגתם איז עומק בעצם, הנה ע"י השקידה ריבוי זמן ומשך כמה שנים בענינים האלו גם החושים נעשו ראוים לקבל עומק דוקא, ומתרחב ומתפשט אצלו חוש העומק דוקא. או כמו עד"מ כאשר הננו רואים איש חכם ע"י ריבוי הלימוד עמו יכולי' להבין חושי הרב שלו, פי' חושי הרב אצל מי שקיבל חכם זה, דבר החכמות, שבמשך כמה שנים נעשו חושי המקבל באופן פי' בסוג חושי הרב, אם בעומק עומק, או ברוחב רוחב כו'. והטבעיים האלו באשר עיקר התעסקותם במושכלות שכל אנושי ממילא מעורר אצלם רק החומריות שבמושכל וההגלמה כו', ונעשה אצלם אטימת המוח מלקבל מושכלות המופשטיים כו', משא"כ העובדים באמונה הם המתחילים מן העיקר והנפש של המושכלות הוא חכמות האלקות, הנה עצם חושיהם משתנים למעליותא באשר סוגו רוחניי ונפשיי דוקא כנ"ל וגם הבנתם בחכמת הטבע הוא באופן נעלה יותר ומבינים יותר עמקות חכמת הטבע יותר, באשר גם חכמת הטבע מבינים אותה בצד ההפשטיי' שלה, שזהו הבנת יותר בעצם הדבר כו'.

ובזה יובן גם מה שמצינו שרוב הטבעיי' המה פוקרים וכופרים, ורוב המשכילי' האמיתיים בחכמת האלקות מתחזק יותר יהדותם והתקשרותם לאחדות הבורא. והדבר פשוט ומובן באשר הטבעיים ענינם הוא ההגלמה וההלבשה, וחושבים שהנפש מוכרח בההרכבה, כי התקשרות הנפש והחומ' אצלם ביותר, וכמו בעשבי השדה, הרי חושבים שנפש הצומחת מוכרחת היא והמכריחה הוא הטבע. אבל המשכילים באשר ענינם הוא ההפשטה דוקא, מבינים יותר עמקות הענין, וקרובים יותר אל אמיתית המציאות הוא היש האמיתי, און בעצם נפשם זאיינען זיי מער כלים צוא נעמען אחדות ויא פירוד ח"ו, וארעם גם בחכמה רואים ההפשטה שלה יאות יותר האחדות מכמו אל ההלבשה, והטבעיים רואים רק ההלבשה שבה יפול יותר ענין הפירוד שא"א לשני בחינות ישות להתחבר ולהתכלל, והמשכילי' קרובים אל האחדות כו'.