קמו, ב

להיות עיקר כוונת המכוון התראות והתגלות החומרי דוקא, ומעשה מרכבה חכמת האלקות, דהמרכבה הוא לאלקו' ואי אפשר לשוללה מאיזה חומר דק, ונאמר דחומר המרכבה הוא ציור חיות הקדש, לכן נקראת חכמת האלקות שעיקר כוונת המכוון במעשה מרכבה הוא חכמת אלקות הגברת הרוחני דוקא.

ועתה עוד אפשר לחזק שלילת פי' האפודי בדברי הרב המחבר הנ"ל, דהנה כאשר תתגבר אצלי הרצון והחשק לעלות במעלות השכל, היינו הוא בא ע"י שליבות המושכלות, פירוש שמתחלה הוא משכיל על שכל קטן המעלה, ואח"כ בשכל נעלה יותר וככה משתלשל ממושכל אל מושכל, עד אשר בא לאמיתית ענין השכל והמושכל, והנה כאשר נטיב העיון באופני ההעתקה מהמושכל אל זולתו הגבוה עליו, הוא דוקא ע"י שיבין סיבת השכל, והיינו שיבין נפש השכל ההוא, והוא הנקראת סברא והיא ההנחה הראשונה אשר עלי' יסובב המושכל, וכאשר יודע זאת ז יבין לכל פרטי השכל המתחייבים ומסתעפים מההנחה ההיא, ועוד זאת כי ישכיל בו עוד פרטי' מושכלים המתקשרים אל ההנחה ההיא. וביאור דבר זה הוא כמו על שכל עמוק מביאים משל, שהמשל ההוא הוא לבוש אל השכל, דעיקר ענין השכל הוא שיותפס דוקא, ואי אפשר לתופסו לעוצם מעלתו ודקותו העצמיי, ע"י המשל בנקל יותר להשיגו ולתפוס בו, והנה המשל בהשקפה הראשונה הוא מעלי' על הנמשל, עד אשר המושכל ההוא מתלבש בו ומתקבל, אמנם אח"כ עיקר ההבנה (ו ס רופט מען פארשטיין דעם שכל) הוא שיעזוב את המשל לגמרי, ויתפוס בהנמשל והבחינה על תפיסת המושכל הוא שמבין פרטי המשל, ואז המשל אינו מעלי' לו כלל, אדרבא עס לאייכט עם „ גילוי אור שכל אין אלע פרטי' פון משל, מפני שע"י במקום האור באפשרי יותר לראות כו'.

ובדוגמא כזו יובן כאן לענינינו, אם נבוא להתבונן על מעשה בראשית שהיא חכמת הטבע, ונתבונן על מעשה מרכבה שהיא חכמת האלקות, הרי השכל מחייב (לפי ההנחה שהונח בזה) שבראשית ההשקפה צריכה להיות על ענין הנפשיי והוא חכמת האלקו' דחכמ' הטבע חומרי הוא לגבי חכמת האלקות, דחכמת הטבע הרי עיקר ענינה הוא הלבשה והגלמה איך שהנפש מתקשר בגוף ומחייהו, וזה אינו עיקר ענין השכל, דכללות ענין השכל הוא הפשטה דוקא, און ואס רופט מען א העכרין שכל אלץ ואס מער אוייס גיט ן פון הגלמה און הלבשה. דזהו ההפרש בין מוחין למדות, דמדות הם דוקא הלבשה והגלמה, ולכן עיקר ענין המדות הוא פעולה, וכמו במדת החסד והגבורה והדומה שדורשי' זולת על מי להתחסד ועל מי להתגבר כו', משא"כ המוחין ענינה הפשטה, וכל מה שהוא מופשט יותר משיג ותופס במושכל יותר. ובדוגמא כזו הוא ג"כ בחכמות אלקות שזהו עיקר ענין אמיתת החכ' שהיא בחינה הפשטיית יותר מכמו חכמת הטבע, שהרי סוג חכמת הטבע הוא סוג החומרי כנ"ל, וסוג חכמת האלקות הוא סוג הרוחני וכנ"ל, ובכל דבר הרי העיקר הוא הרוחני והנפשיי. והנה מהבנת חכמת האלקות אפשר לתפוס גם חכמת הטבע, הא' באשר השכל הוא נעלה יותר, א ראייכערער און א העכערער פאל שכל, און מער הפשטה'דיק, והב' באשר זהו השכל שייך לנש"י ואס נש"י עיקר ענינם אייף פארשטיין אלקות כו', ובזה יתחזק שלילת פי' האפודי מאחר שבכל דבר העיקר הוא הרוחני והנפשיי וזהו בחכמת האלקות דוקא שהיא עקרי ונפשיי לגבי חכמת הטבע שהיא חומרי שבמושכל.

והעד לאמיתית ההנחה הזאת הוא הנסיון אשר בעינינו ראינו כי המתחילים לעבוד את ה' מחכמת הטבע ועשאוה כעין הקדמה וסולם אל חכמת האלקות נשארו במקומ' ולא