יז, ב

מה הוא מאמר סותר א"ע, שהרי לומר שהיה לתכלית מה יורה על שנתהוה ברצון דוקא, וידוע שהחיוב והרצון הם זה לעומת זה (עקרים מ"ב פ"ב) ששם הרצון אמנם יאמר על היות הפועל רוצה ופועל דבר מה בעת מה שלא הי' רוצה אותו קודם זה, כי לא יפול שם הרצון על דבר שהוא נמצא באופן אחד (שם מ"א פכ"ג) כי טבע הרצון כן חייב שיהי' פועל בעת בלתי עת וכמבואר במ"נ ח"ב פי"ח. וכ"ש שאין שייך שם רצון כלל וכלל, בדבר הבא בחיוב. וכיון שהתכלית והמכוון לא שייך אלא בדבר שנמשך ונתהוה ברצון ובכוונה, א"כ אם נניח שנאצל ע"צ החיוב לא ימצא בו סבה תכליתית. ומאחר שאנו רואים בהשמים שנעשו לתכלית רב בכל כוכב מהם יש כוונה ותכלית לדברים, מוכרח שנתהוו ברצון, ואין רצון אא"כ הי' ביכולת בעל הרצון ג"כ החלוף שלא להמשיך ולברוא השמים כלל, שזהו ענין הרצון, שיכול על שני הדברים, לעשות ולא לעשות, רק שרצה ובחר באחד מהם. וכשעלה ברצונו לברוא העולם בראו ברצונו הטוב כמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה וע"כ עשאו לתכלית וכוונה עצומה. (נ"ש שם) עוד השיג הר' חסדאי שיש להשיב ולומר אמת שנעשה ונתהוה ברצונו ית' ולכן יש בו תכלית וכוונה. אבל הרצון ההוא הוא רצון קדום כקדמות השי"ת ולכן היו ג"כ הדברים קדומים ועכ"ז יש בהם תכלית וכוונה שהרי נמשכו ע"י הרצון רק שהרצון הוא קדום. וע"ז השיב הנ"ש שמי שיניח הרצון קדום הוא דבר אחד עם מי שיניח החיוב אלא ששנה הענין במלות שונות. דכיון שאמרנו בו קדום יורה על החיוב כהתחייבות העלול מהעלה ר"ל הזיו והאור מהשמש. וכ"כ שם ספ"ח בשם הרמב"ם שהאומר ברצון קדום שנו מלת החיוב והשאירו ענינו אולי מנו^* ליפות המליצה כו' אם כן אין הפרש אצל המבין האמת בין אמרם נתחייב המציאות מהש"י ובין אמרם נמשך המציאות מרצונו הקדום עכ"ל וכ"כ בספר העקרים מ"ב לפי שמלת רצון קדום כשיובן עניינה היא מזוייפת, שהיא מורה על החיוב ולא על הרצון. (קיצור. הר' חסדאי השיב באמרו כיון שהמאציל בעל שכל לכן גם בהנאצל ממנו על צד החיוב כזיו השמש מהשמש יוכל להיות לתכלית וכוונה. והנ"ש דחה דבריו בשני ידים כי היות תכלית ומכוון זהו כשהפועל פועל ברצון דוקא שאז מכוין לאותו תכלית ומכוון. והרצון עם החיוב הם זה לעומת זה שבדבר הבא בחיוב אין שייך כלל ענין רצון וגם מי שיניח רצון קדום הוא דבר אחד עם מי שיניח החיוב):

ג (נ"ש שם)^* ועוד יתבאר ראיה על שהתכלית והמכוון ימצא רק בדבר שהוא מחודש ולא בדבר שאינו מחודש. והוא מאחר שנתבאר שהתכלית הנמשך מהדבר אינו הדבר עצמו, כמו עד"מ שתכלית הכסא הוא להיות האדם יושב עליו, א"כ הרי תכלית הכסא אינו הכסא, שהרי הכסא עצמו הוא מעצים וכה"ג, ותכליתה הוא ישיבת האדם, וכ"ש בתבואה כמו חטים שהתכלית מהן הוא שיעשו מהן פת, ויאכלם האדם ויתעכל הפת עד שישוב להיות דם האדם, א"כ התכלית מהחטים הוא מהות אחר לגמרי שאינו דומה כלל לעצם החטים, אם כן מבואר ומובן שהתכלית מהדבר הוא ענין יוצא חוץ מעצמות הדבר. ועתה נראה מהיכן נמשך ונתהוה זה התכלית של הדבר. ועל כרחך נמשך מאחד משני דברים היינו או שנאמר שסבת זה התכלית נמשך מהחומר והצורה של הדבר עצמו, או שיש סבה פועלת למעלה מהדבר עצמו שהוא הפועל של הדבר שהוא נתכוין לתכלית זה ובשביל תכלית זה פעל את הדבר, ובודאי מהשקר שיהי' החומר והצורה של הדבר עצמו, הם לבד יהיו התחלת הסבה להתכלית הנמשך ממנו, מאחר שהם הם מעצמות הדבר והתכלית הוא יוצא חוץ מעצמות¹