סד, א

קנ"ז. א"כ כיון שבזה תלוי כמה וכמה דיני נפשות פשיטא ופשיטא שקבלת עדות התורה צ"ל ג"כ באופן היותר מעולה ואע"פ שאפשר לדחות טעם זה לדברי האומרים שאין עדות דיני גיטין וקדושין צריכי' דרישה וחקירה כמו ד"נ אע"פ שאח"כ יבוא לד"נ ממש. מ"מ כיון שעכשיו אין כאן דיני נפשות אין זה כדיני נפשות ממש כמ"ש הב"י בבד"ה בחו"מ סי' ל' וכ"כ שארי פוסקים. ולפ"ז י"ל דה"נ קבלת התורה ל"ד לד"נ אע"פ שבזה תלוי ד"נ, מ"מ לא דמי דהתם שאני שהענין מצד עצמו אינו גדול כד"נ ואי משום שיוכל להביא לד"נ אין להחמיר בו כ"כ דהיינו רק גורם לדבר דד"נ ואינו כהדבר עצמו, דכל גרמא אין בו חומר כמו עצמות הדבר. משא"כ קבלת התורה הוא אבוהון דכל המצות והחוקים והמשפטים וענין גדול יותר ויותר ממהות מצוה א' דדיני נפשות א"כ האמנתו בודאי צריך עדות יותר ממה שצריכים בדיני מצוה א' ממנו שהוא ענף א' לבד מדיני כללות התורה כולה. אך באמת ודאי עדות ה' נאמנה כי היא בידיעה ובראיה ממש.

ג והענין כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת ה"א, וז"ל, משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה כו' ובמה האמינו בו במעמד ה"ס שעינינו ראו ולא זר ואזניו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך וכה"א פב"ב דבר ה' עמכם כו' נמצאו כו' כל ישראל עדים לו כשני עדים שראו דבר אחד ביחד כו' ע"ש באריכות. וכיון שכן עדותן היא ע"פ ראיה וגם הראיה זו היא השגת מהות הדבר שהשיגו ממש מהות אלקות שכולם הגיעו לנבואה מאחר שנגלה עליהם ה' פב"פ אין לך נבואה גדולה מזו ואינה ידיעת המציאות לבד, כי זהו^* ההפרש בין חכם לנביא שהחכם יודע מציאות הענינים האלקית ולא המהות ממש ולכן יכול להשיג בחכמה תעלומות חכמה בעולמות עליונים מאד משא"כ הנביא דשורש הנבואה הוא מנו"ה לבד, והיינו לפי שהוא השגת המהות וא"א להשיג יותר מספי' נו"ה שהן כלי ההשפעה ומ"מ בהן מלובש חכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה, והנביא משיג מהותן ממש שהן אלקות מבחי' אצילות שעד שם שורש הנבואה כמ"ש הרח"ו בשער היחודים ע"ש. וכיון שכולם זכו אז לנבואה שהוא השגת מהות האלקות, א"כ עדותן הוא כעדים שראו דבר אחד בעיניהם ממש וידעו היטיב שכן הוא כפי מה שאומרים.

ד אלא שעדיין יש לחקור דמ"מ האיך הגיע קבלת התורה עלינו, דלכאורה הוא עד מפי עד. אך הענין דאין זה כלל עד מפי עד אלא עדות מפי ב"ד שראו כל קהל ישראל שראו זו בעיניהם הם בעצמם נעשים דיינים לקבל עדותן דקיי"ל ג' שראו עדותן ביום נעשים דיינים לדון ע"פ ראייתם כדאיתא ר"פ ראוהו ב"ד ובמס' ב"ק דע"ב, אלא דמ"מ זה תלוי במחלוקת ר"ט ורע"ק, אם בד"נ נמי דינא הכי או בד"מ לבד כדאיתא בגמ' שם, ודעת הרמב"ם דהלכה כר"ט דנעשים דיינים כמ"ש בכ"מ ספ"ה מה' עדות מיהו דעת התוס' דהלכה כר"ע. ואפי' לשיטתם נמי ניחא דהא עכ"פ העידו לבני בניהם שלא היו במעמד הר סיני ולא ראו א"כ הם עצמם שלא ראו הם הדיינים ואבותיהם שראו הן מעידין בפניהם והיינו באמרם בכל יום שמע ישראל כו' הוי' אחד וכל הענין וקן בקיומם כל המצות שכולם הם עדות למעמד הר סיני. וא"ת הרי האבות קרובים לבניהם ופסולי עדות נינהו, הא לא קשיא שאע"פ שאב א' קרוב לבנו הנה כל ששים רבוא הנשארים כשרים לו וכן לחבירו, ונמצא כל ב"ד וב"ד מישראל שמעו עדותן על קבלת התורה מעדות כשרים וכה"ג נעתק הענין מדור לדור ואין לך עדות גדול מזה, וכמבואר ג"כ בהקדמת הרב המחבר ספר החינוך יעוי"ש תחלת ההקדמה. ונמצא ששפיר אמר הכתוב עדות ה' נאמנה שהרי העדים