סב, ב

ברא אלה, שבחי' בריאת אלה זה נמשך מבחי' מי, היינו מי שאמר והיה העולם, וה"ע מי יתן טהור מטמא כו', וגם מזה נראה בחוש שהוא מחיה אותם תמיד שיהיו חזקים כמו ביום הבראם. והנה זה שלא ישתנו ויוחלש כחן כלל אף ברוב ימים ושנים א"א בשום אופן שיהי' מצד כח המלובש בהן שהוא בעל גבול, וכל בעל גבול בהכרח שיוחלש מעט ברוב ימים וא"כ זה שאינם משתנים כלל הוא ע"י בהבראם ביום עשות שהוא ית' נותן בהם הכח שיהיו הכל כמו ביום הבראם וביום עשות א"כ אנו רואים שזה נמשך מכח הבלתי בעל גבול והוא הבורא ית', שנותן בהם כח זה שאע"פ שהם מצד עצמם בעלי גבול, עכ"ז לא יהי' בהם העדר והפסק ושום שינוי וחלישות עד עת רצונו ית' בקיומם. וזהו מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, היינו מרוב אונים ואמיץ כח שלו ית' הבלתי בעל גבול, עי"ז דוקא נמשך בחינה זו אשר איש לא נעדר. וכן ת"י חד מסדריה לא מתעכב, שאין עיכוב לההשפעה ולא הפסק כו'.

ושאר המפרשים פירשו באיש לא נעדר, דקאי על השמות מה שלכולם בשם יקרא והוא דוחק. נמצא ד' אאזמו"ר נ"ע בפי' הפסוק שאו מרום כו' הם ד' הרמב"ם בעיון שלישי הנ"ל רק שבאו בביאור יותר דהמכוון ממה שאנו רואים שאין שום הפסק ועיכוב כלל בההשפעה של אישי השמים ולא שום שינוי בהם וזה אי אפשר כלל מצד כח המוגבל המלובש בהם מצד עצמו, שכל כח בעל גבול נופל תחת השינוי וההפסד וההפסק כנראה בחוש. ולכן מזה שאיש לא נעדר באישי השמים, וכן בארץ, אנו רואים מי ברא אלה, שהוא רוב אונים ואמיץ כח בלתי בעל גבול כו'. וגם עוד זאת דעיקר המכוון מעיון שלישי שהביא הרמב"ם להכריח שיש מחוייב המציאות, בלתי הוה ולא נפסד, הוא דוקא יותר מהאישים ההוים ונפסדים שהם חי ומדבר, כיון שכל האישים הם הווים ונפסדים, א"כ היה אפשר שיפסד לגמרי איזו מינים מן החי ומדבר, שהרי הם אפשרי ההפסד, והאפשר במין אי אפשר שלא יצא לפועל, בזמן בלתי בעל גבול, א"כ הי' ראוי שכל החי מדבר יפסדו, וכ"ש עכ"פ איזה מינים מהם, כמו איזה מין בהמות ועופות, וממה שלא נפסד שום מין, ע"כ נראה שיש מכריח הדברים ההוים ונפסדים שלא יעדרו, וזהו המחוייב המציאות. וכמ"כ נראה ממה שהשמים קיימים באיש, והם בעלי גבול, ע"כ יש מכריח קיומם באיש. ועפ"ז נרוויח ג"כ דחייה למ"ש הרש"ט בשם י"א שהכח להתמיד המציאות כו' כמ"ש לקמן [בד"ה^* לשון רס"ג] סוף סי' א', שאף שבלאו הכי זהו מוקצה מהדעת ונגד המושכל ראשון עכ"ז הרי לפי עיון שלישי הזה דהרמב"ם ע"כ צ"ל כח המכריח קיום כל המינים ההוים ונפסדים שלא יפסדו, ולא להתמיד מציאות עצמו לבד, כ"א להתמיד כל הנמצאים המורכבים מהפכיים, שלא יפסדו ויתקיימו זה במין וזה באיש, והכרח וקיום זה א"א להיות כ"א ממחוייב המציאות.

[kitzur_begin] קיצור. נמצא זהו פי' הפסוק שאו מרום עיניכם ותראו באישי השמים שפע כח הא"ס, במה שאין עיכוב והפסק בהשפעם ואינם משתנים ולא מתחלשים שזה א"א מצד כוחם המוגבל כ"א ע"י ששופע בהם כח וחיות מא"ס ב"ה. וכמ"כ נראה מצד האישים ההוים ונפסדים צומח חי מדבר, אשר איש לא נעדר כנ"ל, שאין שום מין כלה ונפסד. וגם מכ"ז נראה שהוא מהוה ומחייה אותם תמיד בכל יום שלכן אין באישי השמים שום שינוי, וכן באישי הארץ שלא יופסדו.[kitzur_end]

ולכאורה ^* מופת זה איננו מופת על חידוש העולם אלא רק על מציאות הש"י. וא"כ לדברי הסוברים שיש מופת על החידוש א"צ למופת זה, אך באמת אעפ"כ יש ריווח ממופת זה ג"כ לתשובת המינים הנזכר בסש"ב ח"ב פ"ב הטועים בדמיונם הכוזב לומר שאחר שהש"י ברא את העולם שוב אין העולם צריך לו, והוא מה