תו-ב

תו-ב

[ צריך האדם לחשוב את עצמו כאין, וישכח א"ע מכל וכל. ויבקש הכל בכל תפילתו על השכינה, ואזי יכול לבא למעלה מזמן, דהיינו לעולם המחשבה ששם הכל שוה, חיים ומות ים ויבשה. וזהו מ"ש בזוהר [מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וגו'], אל"י דייקא, [דהא האי מילתא] בעתיקא תליא, שהיו צריכין להפקיר א"ע ולשכוח בצרתן כדי שיבואו לעולם המחשבה ושם הכל שוה [והיו יכולים לילך אפילו בים]. משא"כ כשהוא דבוק בגשמיות עוה"ז הוא דבוק בהתחלקות טוב ורע, דהיינו ז' ימי הבנין, ואיך יבא למעלה מזמניות ששם אחדות גמור.] וכן כשחושב א"ע ליש ומבקש צרכיו, אז אין הקב"ה יכול להתלבש בו, שהוא ית' א"ס ואין כלי יכול לסובלו, משא"כ כשחושב א"ע לאין [כנ"ל] .