תד

תד

מהבעש"ט זלה"ה. מכל פשעי הצילני חרפת נבל כו'. דנודע דאם אדם מלמד חוב על איזה רשע, ופוסק עליו את הדין ואומר שראוי הוא שיבוא עליו פורעניות כזה וכזה, אזי זה הדין בעצמו פוסק על עצמו, אע"פ שאין בו עבירה זו, מ"מ אפשר שיש לו כאלו עשה עבירה, היינו המתגאה כאלו בא על אשת איש, הכועס כאלו עע"ז, ואפשר שכאלו שלו הוא חמור אצלו יותר מעבירה עצמו של אותו רשע, כי מדקדקין עליו יותר. משא"כ אם דן אותו לזכות, ואומר שהוא מגושם הרבה ויש לו חומר עכור עד שא"א לו לכבוש את יצרו, וכיוצא מן הזכותים שאפשר לדונו, אזי מלמד הזכות הזה ע"ע. וז"א מכל פשעי הצילני שחרפת נבל אל תשימני, שלא אחרף מימי לנבל, ואלמד עליהם זכות, ובזה תציל אותי מכל פשעי, שזכות זה יהיה עלי ג"כ. ודפח"ח.