שצה-ג

שצה-ג

והנה יש ב' אהבות, א' שהאב אוהב מעשה בנו החכם, ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדבר החכמה שמדבר, והב' שאוהב את בנו בעצם, וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון בעיניו בשביל אהבתו אותו. והנה באהבת הש"י [עלינו] , אהבה א' הנ"ל כשהצדיק עושה מצות ומעש"ט הכל בחכמה נפלאה, ומעלה ניצוצות הקדושים מה שבדומם צומח חי מדבר, ואז הש"י אוהב מעשיו מאד, ובזה מקשר גם חצוניות העולמות להש"י, שהש"י שורה בכל מעשיו, וזה מתתקן לגמרי אי"ה בביאת משיח בב"א, כמ"ש ומלאה הארץ דעה וכו' [וגם בהמות וחיות כולם יהיו יודעים את הש"י, לא ירעו וכו'] . ואהבה הב' הנ"ל, הוא כשהצדיק בעצמו מקושר להש"י והש"י אוהבו מאוד אותו בעצמו, [ואינו] עושה מעשיו בחכמה כמו הראשון, רק הולך בתמימות גדול ומקושר להש"י, לכן הש"י אוהבו, וזה נק' עליות פנימיות העולמות, שהצדיק הוא [פנימיות] העולם.