שפז-א

שפז-א

זלה"ה פי'> [ והבעש"ט אמר] על מה שאמרו בזוהר שדנין את האדם בכל היכל והיכל ומגרשין אותו מההיכל, פירוש כי הדיבורים נקראים היכלות שהשכל שורה בהן, והאדם המתפלל הוא הולך מאות לאות ומתיבה לתיבה, וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו, דהיינו שזורקין לו מחשבה זרה, וממילא הוא בחוץ.

וזהו וימלוך באדום בלע בן בעור, אדום נקרא התלהבות, האדם שמתפלל בהתלהבות ושולטת עליו מ"ז נקרא בלע, לשון כריתה, בן, כשהוא מבין את זאת המ"ז מה היא, בעור, מבער אותה, שמכחה בא להתלהבות הבורא ית' כידוע, ושם עירו, כלומר מפני מה נתעורר, עירו לשון התעוררות, דנהבה, שנותן אל דעתו ומשים אל לבו שזהו נתינת הדין, ר"ל שדנין אותו.

וזהו פירוש [איה סופר את המגדלים, דקשה איך המחשבה אין לה בושה לתפוס ולהאחז בתוך התפלה, אך התירוץ שהיא מביאה למדת גדלות, מחמת שרצונה לעלות למעלה להשי"ת. וזהו סופר, שמזהיר את המגדלים, ר"ל המחשבה זרה שע"י בא לבחינת גדלות כנ"ל . . . ] כו'. הבה לנו עזרת מצר, שתהא העזרה באה מכח הצרה.