רמה

רמה

והאלהים נסה את אברהם, [ויש לדקדק] מה הלשון את אברהם, הוה ליה למימר נסה אברהם. ויובן עפ"י הידוע כי מדת אברהם הוא חסד, כמ"ש חסד לאברהם, וארז"ל שיש מלאכים שאין אומרים שירה כי אם פעם אחת בשבוע, וי"א פעם אחת ביובל, ומה שאומרים אומרים בקיצור, יש שאומרים קדוש, ויש שאומרים ברוך, ויש אומרים פסוק א', כמ"ש על מלאכים ידועים שאומרים פסוק א' מן מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכיוצא. והנה לאיש הישראלי הורשה לומר ולקלס בכל עת וזמן ולהאריך בכל מיני קלוסין ושירות ותשבחות.

ולהבין זה, משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר [הימנון] לפניו לקלסו, והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעור לקילוסו לפי ערכו וחשיבותו, וכל זה הוא כאשר יש רצון לפני המלך. אבל אם פני המלך ח"ו בכעס, אזי יראים הם לקלסו כל עיקר, כמ"ש מה לקלס המלך בעת הזעם, ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח"ו המלך בכעס [עתה, ואולי יכעוס] בשביל איזה דבר, לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פניו. והנה בבוא בן המלך חביבו ואהובו לקלס המלך, הנה הבן אינו חושש לכל , דאפי' אם המלך הוא בכעס, כאשר רואה בנו חביבו נכנס שמחה ותענוג לאביו. והנה בבוא השמחה ואהבה, נסתלק הכעס והזעם , [וצריך להבין זה איך נסתלק ולאיזה מקום נסתלק הכעס, הגם שהוא כך טבעיות מ"מ צריך להבין ענינו. ונראה לומר שכאשר האהבה והשמחה גוברות וגורמות להכעס והזעם שיעלה למעלה אל שרשו, ושם הוא נמתק, כידוע שהדינים אינם נמתקים אלא בשורשם] .

וזהו פי' הפסוק והאלהים נסה את אברהם, ר"ל אלהי"ם, שהוא הדינים, במה נסה, נתעלו ונסתלקו למעלה ונמתקו, ולמה, את אברהם , כלומר מכח האהבה והחסד שהוא אברהם, שהוא נמשל לבן המלך כנ"ל.