קצד

קצד

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וק' דהההי"ן של ב' פעמים האדם מיותרים, דהוה ליה למימר כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה אדם.

י"ל שבס' לקוטי תורה מהאריז"ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דא"כ מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלי מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעם תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה כיון שאינה נהנית ממנו. ונבוכו הרבה בזאת החקירה.

ותירץ האריז"ל שלא ידעו והיו סכלים בשורש הבריאה, דארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, פי' ע"י המאמרות עצמן נתהוה הכל, דמאמרו של הקב"ה הוא מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקב"ה יהי רקיע נתהוה הרקיע, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימות עולם שיעמוד, כמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכן כשאמר תוצא הארץ נפש חיה או תוצא הארץ דשא ועץ פרי, אותו המאמר היה מהוה הכל, והמאמר הזה הוא חיות פנימי להם. וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכונה ואומר ברוך אתה ה', כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא כי נברא הכל ע"י השם, ומוצא מין את מינו וניעור, וזה החיות הוא מזון הנשמה. וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שצוה הקב"ה להעלותן מגשמיות לרוחניות.

וז"ש ויענך וירעיבך, כי המן היה רוחני מאד וההדיוטות לא היה להם קורת רוח ממנו, דעל כן אמרו ונפשנו קצה כו', וז"ש ויאכילך את המן, שהוא רוחני מאד, לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין, אלא שנתגשם קצת כדי שיהיה בו תפיסת יד לבני אדם, למען הודיעך אפילו בזמן שתבוא לארץ ישראל ותאכל לחם גשמי, שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופך ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות, כי לא על הלחם לבדו, פי' בזמן שהוא לבדו גשמיות בלי התעוררות הרוחניות, בו יחיה האדם, פי' הנשמה שנקרא האדם בה"א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם, כי על כל מוצא פי ה', פי' כשאתה מוציא השם בכוונה ע"י הברכה שברכת עליו, שעי"ז מתעורר בו הרוחניות, מזה יחיה האדם, שהיא הנשמה, ניזונית מרוחניות המאכלים, כי הקב"ה עשה כן בכוונה מכוונת ע"י שהיה בונה עולמות ומחריבן נפלו ניצוצין קדישין לד' חלקים שהם דומם צומח חי מדבר שראוי לאדם להעלותם.

והמשל למלך שנאבדה לו אבן טוב מתוך טבעתו, והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות והסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר, עכ"ז לא רצה המלך לצוות להם שיחפשו אחר האבן טוב, רק צוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבידה ויחזירנה לאביו המלך, הגם שהיה המלך בטוח מכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאנו יחזירנו בשלימות, אעפ"כ לא היה ברצונו שהם יחפשו כי רצה לזכות את בנו חביבו וכדי שיקרא המציאה על שמו. ולא עוד, אלא גם רמז לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו, כי מתחלה היתה האבידה מדעת המלך את מקומה ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו, וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל שעשוע והתפארות מבנו לאמר ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפוש ולמצוא זולת בנו חביבו. והנמשל מובן, שתחילת בריאת העולמות היה כדי לברר הניצוצין קדישין על ידי אומה ישראלית, כמ"ש בשביל ישראל שנקרא ראשית, שע"י יבררו ממאכלים מותרים וכשרים.

וז"ש ריב"ש ע"פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, פי' בכאן סוד גדול [ונורא] , והוא למה ברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם [לאכול ולשתות] , והטעם שהם [ממש ניצוצות אדה"ר שהם] מתלבשים בדצח"ם ויש להם חשק להדבק בקדושה, והם מעוררים מיין נוקבין בסוד אין טפה יורדה מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה, וכל אכילה [ושתיה] שאדם אוכל ושותה היא ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן. וז"ש רעבים גם צמאים, כשאדם רעב וצמא להם, למה זה, [וז"ש] נפשם בהם תתעטף, בסוד גלות [בלבושי זרים] ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, וכל הדברים שהם משמשין לאדם הם ממש בסוד הבני' שלו שהלבישו, והבן.

והש"י רמז להם לישראל בכמה רמזים שימצאו האבידה ויחזרו לבעליהם, לאביהם שבשמים, ולא צוה כן למלאכים ושרפים ואופנים, והאבידה ההוא מדעת היתה כמרז"ל שהיה בונה עולמות ומחריבן.