סג

סג

[דשמעתי [smallitalic_begin]ממורי[smallitalic_end] זלה"ה] משל למלך שהיה לו בן ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכין לו, ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה עד שנתייאשו מללמדו, ונשאר חכם אחד עמו. ופעם א' ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה, והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה, והשיבו א"כ מאחר שיש לו חמדה אפילו הוא גם בגשמי, מזה יבוא לכל החכמות, וצוה להכניס הבתולה לחצר המלך, וצוה עליה המלך שאם יתבענה לא תשמע לו עד שיקבל חכמה אחת, וכן עשתה, ואח"ז אמרה שילמוד עוד חכמה, עד שעי"ז קיבל כל החכמות, וכשנעשה חכם אז מאס בבתולה הנ"ל, כי ישא בת מלך כמותו. והנמשל מובן [ודפח"ח] . . .

אם כן [כשהיה] מדה [עין] רעה בתלמידי אברהם אבינו [איש החסד קו ימין קו החכמה, אז ע"י תואר חכם וחסידות שבו היה יכול לשבר הטבע ולהפכו מרעה לטובה, ואז] אוכלין בעוה"ז [ונוחלין לעוה"ב] , מה שאין כן כשיש מדה זו [עין רעה] בתלמידי בלעם הרשע הרשיעו בזה יותר עד שעי"ז יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. ושפיר אמר ומה בין תלמידי א"א כו'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.