לט

לט

[דשמעתי בשם [smallitalic_begin]מורי[smallitalic_end] זלה"ה] ביאור ש"ס דברכות [דל"ג ע"ב] א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו, א"ל ר' פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו', א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. והקשה [זלה"ה] דאכתי הקושיא במקומה עומדת, מ"מ דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין [וכו'] . ועוד קשה למה נקט ר"ז דוקא האומר שמע שמע ב' פעמים [וכו'] ולא פסוק אחר בק"ש או כיוצא.

וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית', לית אתר פנוי מיניה, וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו ית', וכל מחשבה היא קומה שלימה. וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה, ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית'.

ובזה יובן האומר שמע שמע [וכו'] , וקשה למה אמר ב' פעמים, וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מ"ז, אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות הש"י לא הי' צריך לומר ב"פ שמע. וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא [דנפחא] כדי לתקנו ולהעלותו, ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י, ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים. ולכך אמר משתקין אותו, [ודפח"ח] .

[ ועל פי זה ביאר ש"ס דבכורות ד"ח ע"ב רצוצא דמית (ופירש רש"י אפרוח שמת בקליפתה) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק. וש"ס זה צריך ביאור, ואמר ע"פ ש"ס דברכות פרק הרואה, הרואה בצים בחלום וכו' נשתברו נעשית בקשתו, הרי כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה. והענין שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלמה, אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי לתקנו ולהעלותו כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו אז כאילו דוחה והורג קומה שלמה] . אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה, ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה יתבונן האדם אם בשעה שבא המ"ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה, אז יראה לקרבה ולהעלותה, ואם לא יעלה [מיד] במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו'. [ובזה יובן רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת תפילה שנקרא ביצה, דמית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה, ומשני מהיכא דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו כך נפיק, רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק, ודפח"ח.

ופעם א' שאל השואל [smallitalic_begin]למורי[smallitalic_end] זלה"ה אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון: הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהא בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש ג"כ ניצוצות קדושות כנודע, וא"כ] אם אמר כמה תיבות בתפלה בלא כוונה, לא יאמרם פעם שנית, רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי [בשם] מורי זלה"ה [ודפח"ח] .