קמט, א

נפלאה יותר מזה, והוא שהם עד"מ קריאת שם בלבד וזהו שאמר בזהר דכל אורות הנאצלים הם רזא דשמיה לבד וכן בע"ח מבואר דכל התהוות נאצל אינו אלא בבחי' שמות דע"ב ס"ג וכו' כי הנה השם יש בו איזה הארה מהעצם ולא שהוא הסכם לבד והראי' לזה ממה שמצינו באדה"ר שניסהו הש"י אם יש בו חכמה לקרות שמות לבהמות וחיות ועופות וכתי' וכל אשר יקרא לו האדם זה שמו ר"ל שכיון לאמיתת שמות שלהם כמו שצריך להיות באמת ואם היה השם הסכם לבד מה שייך לומר כיון או לא כיון, א"ו שהשם הוא מכוין לפי העצם שכך צ"ל שמו, למשל הדוב ראוי שיקרא דוב והארי ארי וכו', ומ"מ לא שהשם הוא חלק מחלקי הנפש כמו השכל והמדות או מודו"מ שהרי כשהאדם לעצמו א"צ לשם כלל וכך יהי' שלם במהותו אם קראו לו שם או שנזדמן שלא קראו לו שם כלל, וכל עיקר פעולת השם הוא רק שעל ידו יפנה לקוראו והוא כמו בית יד לכלי שעל ידו יקחו הכלי אבל אינו שייך לעצם הכלי כלל כך אין להשם יחס במהותו לגבי מהות העצמות כנראה בעליל שאין ערוך ג' אותיות א' ד' מ' שבשם אדם לגבי מהותו ועצמותו של האדם ושכלו ומדותיו כך עד"מ הארת החיות שהוא ית' מאיר וממשיך ממנו להוות הי"ס אינו ממהותו ועצמותו ח"ו שאינו מערכם כלל ואינו מתחלק לחלקי' ח"ו עד שתאמר בעצמותו י"ס חס וחלילה, אלא הארה שאינו מערך עצמותו וכלא ממש חשיבי' כדוגמת השם וזהו ענין השמות ע"ב ס"ג שהם מקור החיות להתהוות י"ס באצילות, ועתה יובן ענין י"ס הגנוזות לא שהם גנוזות בעצמותו כשלהבת הקשורה בגחלת או אפי' כהניצוץ בחלמיש וכמתיקות הפרי בהמזל או כגלוי השכל בכח המשכיל שמהות הגלוי יש ממש בהמקור והוא בחי' התהוות יש מיש, אבל כאן אינו כן שמהותו ועצמותו ית' פשוט בתכלית הפשיטות ולא תערוך אליו הי"ס דקמי' ספי' חכמה דאצי' ודומם גשמי שוי' ממש כמ"ש כולם בחכמה עשית, הנה השוה החכמה לעשי' וכמו שהוא ית' רחוק מגדרי הגוף ואע"פ שמהוה הגוף כך הוא רחוק מגדר בחי' חכמה שמהוה אותה, אלא שלאחר שעלה ברצונו הפשוט ב"ה להוות הנאצלים היינו עולם האצי' האציל תחלה ענין השמות שיהי' הוא ית' נק' בשם ע"ב להיות שם זה שאינו ערוך להעצמות כנ"ל במשל מקור ושרש להתהוות החכמה באצילות וכן שם ס"ג בבינה, ושמות אלו הן הן הנקראי' י"ס הגנוזות להיותם שרשי' לי"ס דאצילות, וע"פ הקדמה זו יובן ג"כ ענין ההלל והשבח לבורא ית' כי כשאנו קוראי' אותו ית' חכם הרי בזה אנו מעוררים אותו השם שהוא מקור להתהוות החכמה ומהוה ומאיר עי"ז באור החכמה דאצילות ביתר שאת ויתר עז וכן ע"י שאנו קוראי' אותו חסיד מעוררים אותו השם שהוא מקור להתהוות החסד ומאיר עי"ז באור החסד דאצי' ביתר שאת, וכן בכל השמות, והוא עד"מ מקריאת שם חכם באדם התחתון שעי"ז מעוררים העלם כח חכמתו אל הגילוי בקריאה זו שאנו קוראים אותו חכם הגם שבאמת אין המשל דומה לנמשל שהאדם חכם בהעלם כנ"ל, אבל מ"מ גם שלמעלה אין בחי' חכמה גם בהעלם עכ"ז מאחר שע"י השם הוא מהוה החכמה, א"כ בזה המשל הוא דומה במה שיכולים לעורר את כח העלם חכמה שבו אל הגלוי בקריאה זו, ונמצא שקודם שקראוהו חכם לא היה יודע בעצמו מחכמתו עם שהיתה בהעלם אך שעוררו את מה שהי' בהעלם בו וכאילו עתה נעשה חכם בקריאה זו, כמ"כ למעלה שע"י קריאת שם שאנו קוראי' אותו חכם חסיד ככל השמות שבאו בתורה מעוררים להיות המשכת השם מהעצמות להיות החכמה או החסד ועד"ז בשאר כל הנאצלים הנה שרשם הוא שמות של העצמות כנ"ל, באופן שקודם הקריאה הי' פשוט בתכלית הפשיטות שגם בהעלם לא ימצא בו מציאות מקור אורות הנאצלי' וכנ"ל ומ"מ ע"י ההילול וקריאת השם ממשיכי' השם לידי גילוי להוות הע"ס, מאחר שכך היא סדר התהוותם ונמצא מובן שענין