קלו, א

ההשתלשלות כמ"ש ראשית חכמה לכך בה ראשית גילוי התענוג לכך נק' עדן וכנראה בעליל שבהשכיל על דבר חכמה יתענג מרוב כל ומחכמה ואילך משתלשל בחי' התענוג דרך עו"ע עד למטה מטה ומקור דמקור כל התענוגים הוא בחי' גילוי הראשון שממנו ית' הנק' אור א"ס כו' ובבחי' זו הנק' אור א"ס הוא שהי' הצמצום וכמ"ש בס' מבוא שערים תחלה הי' אור א"ס ממלא מקום החלל ואח"כ צמצם את אורו ונסתלק לצדדים ונשאר רשימו כו' (ור"ל שהצמצום הי' בהאור בלבד ולא בהמאור הקדוש שהוא מהו"ע ממש ב"ה שבמהו"ע אין שייך ח"ו אפי' לומר מקור התענוגים שהוא קדוש ומובדל לגמרי כו' ועיין בס' שומר אמונים ויכוח שני ד"ה מ"ש הרמ"ע ז"ל בענין הרצון ובעה"ר כו' שכ"ד הרמ"ע דהצמצום לא הי' רק בבחי' המתפשטת ממנו ית' הנק' א"ס ונק' ג"כ שמו ורצונו (והוא בחי' רצון קדום וה"ע משרז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד כו') ולא במהו"ע ח"ו, והמחבר שם הבין שהרמ"ק חולק על הרמ"ע וס"ל דמהו"ע ית' נק' א"ס ואין שם רצון קדום כלל, ולפמ"ש דבחי' זו הוא רק בחי' הזיו המאיר ממנו ית' וקודם שנבה"ע הי' הזיו כלול במאור ושם אין ואפס עליו א"כ אין שום דבר קדום זולתו ח"ו גם להרמ"ע וכמו הזיו מהשמש כשכלול בשמש שאין במציאות רק השמש לבדו ואין כאן מחלוקת כלל ועכ"ז א"ש משרז"ל היה הוא ושמו בלבד ששמו הוא בחי' הזיו הכלול בו כו'. וראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת, ונלע"ד שאפשר כוונתו שענין הזיו כשהי' כלול במאור עד שלא נבה"ע הוא רק ענין מה שיש ביכולת המאור הקדוש ב"ה להאיר ממנו הארה לכשירצה להאיר, וזה דק יותר הרבה ממשל הזיו השמש הכלול בשמש ששם יש עכ"פ התכללות הזיו ממש משא"כ למעלה במהו"ע ית' הוא מה שביכולתו להאיר כו' וא"כ אפס זולתו ממש, ותדע שזיו השמש מאיר מהשמש שלא בטובת ורצון השמש משא"כ למעלה שברצונו שלא יאיר הי' כלא הי' ההארה א"כ ראוי לקרוא יכולת ועוד דאפי' לאחר שנבה"ע הרי הם בטלים קמי' כזיו כדלעיל באריכות, וא"כ קודם שנאצל העולם אפ"ל שענין מקור החיות המתפשט ממנו ית' ברצונו קודם שנתפשט והי' כלול במהו"ע ית' שייך לקרותו רק יכולת שיש במהו"ע ית' להאיר כו' ולאחר שהאיר הרי ההארה בטילה ג"כ כזיו השמש כשהוא כלול בשמש ובבחי' הארה זו הי' הצמצום וד"ל:

לה) והנה להבין ענין צמצום זה, יובן עד"מ ממה שאנו רואים בנפש האדם ענין בחי' צמצום והסתלקות, כגון שלמד איזו מסכת ויודע אותה בע"פ עם כל עניניה ופרטי דקדוקיה וסברותיה באר היטב שכולם שגורים בפיו וכאילו מונחים בקופסא, והנה בעידנא דעסיק במסכת אחריתי שמחשבתו ודיבורו שקועים ומובדלים בעניני סברת אותה המסכתא או שיושב בטל לגמרי הרי הגם שאינו חושב אז על עניני המסכת הראשונה, מ"מ בודאי ישנם בשכלו בשלימות מכל וכל ולא יעדר הפרש והבדל כל שהוא מכמו שהיו אצלו בשלימות בעת למדו אותה מאחר שהם כמונחים בקופסא, ואין הפרש כלל רק שאינם מאירים באותיות שבשעה שהי' לומד אותה היו השכליים מאירים ומלובשים באותיות המחשבה והדיבור ואח"כ כשפסק מללמוד או שלומד מסכת אחרת אין השכליים הראשונים מאירים אז בגילוי באותיות מו"ד אבל מהותם ומציאותם ישנם במוחם בשלימות אלא שמסתלקים מהתגלותם באותיות ומתכללים באור השכל כמו שהוא מופשט מאותיות וזהו בחי' צמצום והסתלקות רוחני בשכל הגלוי שמסתלק מהתלבשותו באותיות ונכלל במקורו והרי מובן שאין זה העדר ושינוי כלל במהות השכל כי יש מציאותו בשלימות רק שמסתלק מלהתגלות באותיות, וכך יוכל להשכיל עד"מ באלף אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית ענין הצמצום שהי' בהאור א"ס ב"ה, שאין זה שום שינוי ח"ו גם לגבי בחי' האור א"ס (שהוא הזיו שממהו"ע ית' כנ"ל) שכמו שהי' קודם הצמצום שהי' האור ממלא כל מקום החלל עד"מ לשכך האזן כך הוא אח"כ ג"כ רק