קכז, ב

כי הנה בכאן בא לומר ענין התהוות ג' עולמות בי"ע ע"י מדת מלכותו ית' המתלבשת בהן ושם כבוד מלכותו הוא ענין התלבשות המל' בג' עולמות בי"ע כמש"ל סוף אות י"ג, והנה לשון בריאה בלה"ק הוא על התהוות יש מאין דהיינו שהנברא הוא בחי' יש ודבר נפרד בפ"ע, והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב, היינו קמי' דוקא שהוא ידיעתו ית' מלמעלה למטה אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיני' ולא מקצתי' מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כל כך רק שזה עילה וזה עלול ולא מיני' ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח ואור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נק' מאין ליש דוקא עכ"ל, וביאור דבריו שבא לבאר מהו ההפרש בין בריאה לאצי', שבריאה בלה"ק הוא על התהוות מציאות נבראים שהם בבחי' נפרדים משא"כ מציאות הנאצלים שהן בבחי' ביטול לגמרי כזיו השמש בשמש אין שייך ע"ז לשון בריאה כו' רק לשון אצילות שהוא מלשון ויאצל מן הרוח לשון הפרשת הארה כזיו השמש מן השמש וגם לשון אצל וסמוך שלפי שהן בבחי' ביטול גמור הרי הן אצל וסמוך לא"ס ב"ה עד"מ, וע"ז מקשה לנפשו ואמר והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמי' דהיינו שבטל במציאות כו' וא"כ קשה מ"ט יקרא בשם בריאה יש מאין מאחר שבאמת אינו נפרד כלל אלא בטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו ג"כ כביטול זיו השמש בשמש ור"ל כביטול הנאצלים שהוא כזיו השמש בשמש כנ"ל שכמ"כ באמת גם בי"ע ואפי' העולם הגשמי שלנו ומלואו בטלים עד"ז ממש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכאורה מ"ט יקרא זה אצי' וזה בריאה כו', וע"ז תי' ואמר היינו קמי' דוקא כו' אבל בידיעה שממטה כו', ור"ל דמה שאמר שהיש הנברא ג"כ כלא חשיב ובטל כזיו כו' היינו קמי' דוקא ר"ל שבאמת כן הוא, אבל אצלינו נדמה שהעול' ומלואו הוא בבחי' יש ודבר נפרד לגמרי, וכידוע ומבואר במ"א ע"פ אל דעות ה' שכולל ב' דעות דהיינו שדעה עליונה הוא כמו שהוא קמי' ית' שהוא ית' הוא היש האמיתי ואבי"ע הם בחי' אין וכלא ממש חשיבי' כזיו השמש כשהוא בתוך מאור השמש ששם אין ואפס עליו, ודעה התחתונה הוא מה שנדמה אצלינו שהעולם ומלואו הוא בבחי' יש ונפרד ולמעלה הוא בחי' אין שאינו מושג לכן אומרים שהבריאה יש מאין פי' שלמטה הוא היש ולמעלה הוא האין שאינו מושג. וענין מודים אנחנו לך היינו שאנו מודים שהאמת הוא כמו שהוא קמי' ית' שלמעלה היש ולמטה האין כו' אלא שזהו בבחי' הודאה לבד ולא בראיה והשגה נגלית ממש, לכן מצד זה שהנברא רואה א"ע בבחי' יש ודבר נפרד נק' בריאה בלה"ק שנברא מציאות דבר שהרי הוא דבר ויש ונפרד לגמרי בידיעתו והכח השופע בו ומחייהו מאין בא לו בהסתר והעלם עד שנדמה לו כאילו הוא יש משא"כ בחי' אצילות הוא שגם בידיעתן והשגתן ממש הם רואים ומשיגים איך שאינן נפרדים כלל ובטלים כזיו השמש בשמש, לכן לא שייך ע"ז כ"כ לשון בריאה רק לשון אצילות כנ"ל, והנה התהוות זו שיהי' הנברא בבחי' יש ודבר נפרד הוא ממלכות דאצי' כי אין מלך בלא עם כו' ולזאת נק' עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור א"ס לברוא יש מאין שלא ע"י השתלשלות עילה ועלול אבל ט' ספי' הראשונות נאצלו בהשתלשלות עו"ע ואור הא"ס מלובש בחכמ' לבדה עכ"ל, וביאור דבריו הוא שביאר במה שאמר תחלה שהאצי' הן בבחי' ביטול בידיעתן והשגתן ג"כ כביטול הזיו במקורו שהוא לפי שנאצלו בהשתלשלות