קה, ב

משל והוא מה שיעלימו עומק המכוין והחכמה ההיא באיזו דבר אחר שהוא דוגמת דבר חכמה ההיא ועפ"י הבנת הדוגמא יצטייר בלב התלמיד שמץ מיני' מתעלומת החכמה שבנמשל, ובהיות לסיבת עומק תעלומת החכמה כי רבה היא הנה גם הדוגמא שלה היא למעלה מהשכלתם ותבונתם אשר לזאת יצטרך המשל למשל ר"ל דוגמא לדוגמא ולפי ערך חכמת שהע"ה הי' נצרך לג' אלפים משלים שיוריד עומק תעלומת חכמתו ברבוי הורדות זו אחר זו ממשל למשל עד כי במשל ודוגמא האחרונה הי' אפשר לבני אדם להשיגם במוחם ותבונתם ור"מ הוה סגי לי' להסביר חכמתו ע"י ג' מאות משלים והורדות, והנה המשל לגבי הנמשל הרי הוא בחי' לבוש גס ועב והוא כמו השערה שמלבשת ליניקת המוחי' שבחלל השערה שהיא חלולה כדאי' בגמ' בנזיר (דף ל"ט א' ב') ובפ"ק דב"ב (דף ט"ז א') גבי איוב ונק' המשל מותרי מוחי' שאינו מערך עצמיות הנמשל שבמוחו והנה בחכמים גדולים כשלמה ור"מ וכיוצא הנה גם המותרי מוחי' שהוא המשל הי' בהם תועלת רב וקדושה רבה וחכמה עצומה ואדרבה היו לצורך גדול שבלעדם לא הי' יכול להיות כלל השפעה מהם לזולתם משא"כ בשאר חכמים קטנים בערכם לא היו [יכולים] לומר משלים כמ"ש בגמרא בטלו מושלי משלים והיינו לפי שחכמתם קטנה בערך ויכולה להיות מושגת לבנ"א בלא משלים ודוגמות אלא כמו שהיא ולכן אינן מצטרכים למשל, ואם ירצו להמשיל משלים לדבריהם יהיו שטותים ודברים בטילים כי אין צורך בהם, ועפי"ז יובן כן למעלה שהמשכת החיות מע"ק שהוא א"ס א"א להתקבל בעולמות גם באצי' שלא יתבטלו ממציאותם אלא דוקא ע"י לבושים שהם הנק' שערות כנ"ל ועיין בסידור בפי' האל אב הרחמן המהולל בפה עמו משובח כו' כנודע שאו"א יונקים ממזלות דכתר, משא"כ כאשר כבר נתצמצם האור בבחי' נוקבא דז"א אזי ההארה הנמשכת ממנה בבחי' נובלות ומותרי מוחין אינן בערך ודוגמת מותרי מוחי' דע"ק עד שמהם יוכל להיות יניקת החיצוני'. וכעד"ז כל שהאור הולך ומתמעט יוכל להיות מבחי' השערות והנובלות שבו אחיזת החיצוני' ביותר, ומזה הטעם הוזהרו הלוים במדבר להעביר תער על כל בשרם כי דרכם והילוכם בקדש הוא בבחי' התלהבות וכלות הנפש להסתלק מן הכלי שזה הי' עבודתם בשיר של יום בקול רינה ונעימה וכמ"ש בלק"א ח"א פ"נ ומאחר שעבודתם בהסתלקות מהכלי הנה האור שבכלי מצומצם כי כל עיקרו עולה מהכלי א"כ אם יהי' המשכה מרשימת האור שבכלי יהי' מזה יניקת חיצונים. והנה עפ"ז יובן ג"כ מצות תגלחת המצורע בהיות כי המצורע מוחלט נת"ל (מצוה קס"ט) שענינו הסתלקות מוחי' דאבא ופרצופי לאה ורחל שהם בחי' לבושים הקדושים ותמורתם יצאו הנגעים שאת או ספחת או בהרת שהם דינים תקיפים ומהם יונקים אח"כ החיצונים ע"י שיער לבן כמבואר שם, ובעודו טמא נצטוה שלא לגלח שער הנתק כמ"ש מצוה ק"ע מפסוק ואת הנתק לא יגלח (ויקרא י"ג ל"ג) וכן מוזהר שלא יקוץ שאר סימני טומאה כמ"ש מצוה תקפ"ג בסדר תצא מפסוק השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' (דברים כ"ד ח') וירצה בזה שלא יקוץ סימני טומאה שמהם יונקים החיצונים כנ"ל בענין השיער הלבן, ור"ל שלא ידמה בנפשו להעביר יניקת החיצונים עי"ז שיקוץ סימן טומאה שממנו הם יונקים וידמה בנפשו שבהפרידו סימן זה ממנו בחזקה הוא מדחה אותם כי לא זו הדרך כי ח"ו יתגברו יותר לפי שאין הש"י בא בטרוניא על בריותיו וכשם שמפרנס כל צבא מעלה הקדושים כך נותן יניקה וחיות גם לסט"א כדי סיפוקם עד עת קץ הימין, ומאחר ששורת דין תורה נותן שמגיע להם יניקה זו משרש נפשו של זה ומלבושים די"ס עליונות שמושרשת בהם נפשו של זה המצורע לא ימנע מהם בלי טענה ואם יקוץ זה סימן הטומאה יוכל להיות שיתגברו ביותר