קג, א

הפירושים האלו אמת ושניהם נמצאים בחכמה כי חכמה היא ראשית האצילות שממנה נמשכים כל הי"ס כמשל באדם שהתפשטות ההשגה הנקרא בינה הוא מסקירת השכל המבריק כעין ברק שהוא ענין המשכת החכמה ומהבינה נמשכים ונולדים אח"כ המדות נמצא ששרש ומקור הספירות היא החכמה וזהו פי' איהו ברוך וכידוע דר"ת ברוך הוא ראש ומקור כל ברכה והיינו שהחכמה הנק' ברוך היא מקור כל הי"ס שמתפשטים ממנה והחכמה היא ראשיתן ופי' איהי ברכה היא הבריכה שהיא השפע הנמשכת מהברו"ך והיינו בחי' בינה שבה נובע שפע מהחכמה, והפי' השני בברוך ר"ל שהוא מקבל ברכה מזולתו ג"כ אמת בהחכמה והוא שהיא מקבלת הברכה והמשכת אא"ס מלמעלה מהחכמה, ונמצא שמצד התלבשות אא"ס בחכמה נק' ברוך, אך הנה כתיב והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח י"ב) ר"ל שהתהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו כמו ע"ד המשכת הי"ס שלמטה מהחכמה מן החכמה שהם נמשכים בדרך השתלשלות מעלה לעלול משא"כ החכמה לגבי הכתר נמשכת בדילוג הערך וז"ס מאין תמצא שהוא ד"מ כמו המוצא איזו חפץ שאינו יודע מאין באתה לו כמ"כ התהוות החכמה מהכתר אילו הי' דרך השתלשלות כהתפשטות המדות מן ההתבוננות שמהות ועצם ההשכלה מתלבשת בההתפעלות הנה זה לא יתכן לקרות מציאה כי הרי נודע מאין יצא העלול מן העלה שקרובים במהותם זל"ז בערך ויתכן לומר זה הוליד זה אבל להיות החכמה מתהוי' מהכתר ע"י צמצום עצום בדילוג הערך עד שנק' כמו מציאה לומר כמו שאינו ידוע מאין נולדה כי הרי מהות הכתר מרומם ונשגב מעלה מעלה מהיותו מתייחס מקור לחכמה בגילוי כי אינה מערכו, והנה גם הכתר נמשך רק ממל' דא"ס ובחי' המל' היא נק' בשם אור וזיו מהעצמות א"ס ב"ה וכמו הזיו שאינו פועל שינוי תוספת או מגרעת בהמאור כנודע, ולכן עצמותו ית' שהוא מרומם למעלה מן ההשתלשלות נק' קדוש שפירושו לומר שהוא מובדל מן המדריגות שבהשתלשלות, וזהו פי' קריאת שם קדוש ברוך שקראו לו חז"ל, מצד עצמותו כמו שהוא למעלה מהחכמה נק' קדוש והוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות, ומצד היותו מתלבש אח"כ בחכמה להאיר בהשתלשלות נק' ברוך ושני אלו הבחי' נק' בזהר סובב כ"ע וממכ"ע, ולהיות כי הוא ית' הוא הסובב הוא המצמצם עצמו להיות ממלא ע"כ קראוהו קב"ה ששם זה כולל שני הבחי' האלו: והנה התנאים ואמוראים היה כל עסקם בהמשכת אא"ס ע"י התורה כי כל עבודתם היה בעסק התורה כדאשכחן בר"י דהוה מצלי מתלתין יום לתלתין יום (ר"ה ל"ה א') ועיקר עבודתו הי' הלימוד בתורה וכן רחב"א הוה מהדר תלמודי' כל תלתין יום כדאיתא פ"ו דברכות (ל"ח ב'), והענין הוא כי הנה ענין התורה והתפלה הוא שהתפלה היא הקדמה לתורה והוא מה שמתבונן בגודל הפלאת מעלת הא"ס ב"ה איך שלגדולתו אין חקר ובכל העולמות מריש כ"ד עד סוף כ"ד אין מאיר ממנו ית' רק הארה א' כטיפה מן הים עד שכל הקרוב קרוב קמיה יותר כלא מפני שמכיר יותר פחיתת השגתו בו ית' ואי לזאת יפול מאד בדאגה ובמרירות וע"ז כיוונו באמרם ז"ל אין מוסרין ס"ת אלא למי שלבו דואג בקרבו (ע' חגיגה י"ג א') שהדאגה אינה עצבון גשמי ח"ו רק מהעדר גילוי האלהות, ואמנם ע"י התורה ישמח לבו כדכתי' פקודי ה' משמחי לב (תלים י"ט ט') ומדקאמר משמחי משמע שמתחלה לא הי' שמח והיינו מחמת הדאגה מהעדר גלוי אלהות, וע"י לימוד התורה משמח לבו כי עי"ז ממשיך אא"ס הסוכ"ע להיות מאיר על נפשו בהיותו לומד בחכמתו ורצונו שנעשה כלי להשראתו והוא כמו השלהבת שהיא קשורה בגחלת שהיא בהעלם וכדי שתבא לגילוי צריך לנפחה וכל שינפח בחוזק יותר כך יוסיף התגלותה כמ"כ התורה יש בה בבחי' העלם התלבשות אור הא"ס בחי' קדוש הנ"ל שכל המצות הם