ק, ב

מאבא, וז"ש בזהר והובא אל אהרן דסלקין לה לעילא עכ"ד בקצרה. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה כי תחלה אמר שהנגע הוא דין קדוש ודוחה את רוח הטומאה ואח"כ אמר שמשם יונקים החיצונים כי בינה דינין מתערין כו' וקושי' זו הקשה הרמ"ז בפ' תזריע בביאורו למאמר הזהר הנ"ל ותירץ ואמר הבן ענין גדול שאין טומאת הצרעת ככל שאר טומאות שזו אין טומאתה נודעת ולא מטמאה עד שיבא הכהן כנודע. וא"כ אין כח לחיצונים לינק או להאחז שם עד יבוא הכהן ואז כבר יש כח לדחותם וידוע דהצרעת בא מה' לעורר נפש החוטא שישוב בתשובה ואם הוא שב לה' ממהר וקורא את הכהן ששרשו מאבא ואז יש כח לדחות את החיצונים (כי בהאיר אור אבא בבינה אז הדינין המתערי' מינה הם על החיצונים לדחותם ע"ד מ"ש מצוה קי"ד פ"ב) אבל אין ספק שאם בא הכהן וטמאו והוא לא שב אל ה' אז יתאחזו שם כל החיצונים עכ"ד בשינוי לשון קצת לתוס' ביאור:

א) ולהבין כל זה מה ענין יניקת החיצונים ממוחי' דאימא כשמסתלקים מוחי' דאבא, הענין הוא כי מסיבת אורות ומוחי' דאבא יהיה התרחבות הכלים בכלים מכלים שונים משא"כ מסיבת מוחי' דאימא הוא ההיפוך זה שנתמעטו הכלים מיעוט אחר מיעוט ומזה בא סיבת הנגעים ותיקונם הוא להמשיך אור אבא כדי שיהי' התרחבות הכלים וזאת הוא ענין טהרת הנגעים, וביאור הדברים הנה יובן כ"ז למעלה בהקדים מציאת הענין הלז בעבודת ה' באדם כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט' ו') התחתון, והנה באדם התחתון יש בו בהתלבשות מבחי' מוחי' דאימא ומבחי' מוחי' דאבא והוא בחי' רצוא ובחי' שוב פי' כי ע"י התבוננות בגדולת הבורא איך שהוא ית' ממכ"ע וסוכ"ע ורק הודו על ארץ ושמים נולד מזה ההתפעלות באהבה בבחי' רצוא שהוא רשפי אש כענין מ"ש כלה שארי ולבבי (תלים ע"ג כ"ו) ל' כליון והסתלקות ליכלל באור ה' ומונע ומבטל כל רצונות שיש לו דברים זרים והוא הנק' בחי' רצוא כמ"ש והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א' י"ד) וע"ד מ"ש בס"י אם רץ לבך שוב לאחד והענין הוא העדר האחיזה וההתקשרות באיזו דבר אלא מפשיט א"ע מכל בחי' התקשרות זרה והיינו רץ לבך כמו הרץ ברגליו שנידח ממקומו וממעמדו הראשון כמ"כ מרוצת הלב הוא שנפשט ונדח מהתקשרותו הראשון שהיה לו באיזו דבר ואין לו אחיזה בו כלל וכלל, ומרוצת הלב להסתלק הוא בחי' כלות הנפש שכלה תכלה אור הנפש ותסתלק מן הכלים שבלב*, וכ"ז הוא הנק' מוחי' דאימא לפי שבחי' כלות הנפש נולד ע"י ההתבוננות בגדולת ה' בשמחה כמ"ש ישמח ישראל בעושיו (תלים קמ"ט ב') והשמחה הוא מצד ההתבוננות וההשגה בגדולת ה' כמ"ש אם הבנים שמחה (שם קי"ג ט') וכל מה שתגדל השמחה בההתבוננות יותר יוכל להפוך המדות מן הקצה לקצה ולבוא לבחי' רצוא וכלות הנפש ביותר וזהו אם הבנים שמחה פי' הבנים הם המדות ואם הבנים היינו בחי' בינה הנק' מוחי' דאימא שהוא ההתבוננות שכשמתלבשת בצמצום במדות אזי הם בטבעם אבל כאשר אם הבנים שמחה יותר אזי יופשטו המדות מן הכלים שלהם להיות בכלות הנפש, ונמצא שבחי' מוחי' דאימא בהתגלותם גורמים הסתלקות המדות למעלה והוא בחי' מיעוט הכלים שלא יהי' בחי' התפשטות למטה אלא להסתלק למעלה וליכלל באור ה', אבל מוחי' דאבא הוא בחי' שוב להיות כי ידוע דהחכמה הוא למעלה במדריגה מהבינה כי בינה הוא השגה