מט, ב (מהדו"ב)

מבואר במ"א בענין עקודים נקודים וברודים שמתחלה היו כולם בכלי א' ואח"כ נתחלקו לי' וי' לי') וא"כ זה הענין האמיתי הוא תירוץ גם לקושיא הנ"ל דהסתעפות הרבוי מן האחדות הגם שאין אנו צריכי' לה מצד עצם הקושי' הנ"ל אלא כפי שאמרנו. ומאחר שנתבאר שהארת החיות ממנו ית' נמשך ע"י החכמה ושארי הט' בחי' שנת"ל שהם הנק' כלים שעל ידם הוא ית' פועל הנמצאי', ומה שנק' כלים היינו שהם בערכו ית' ככלי ביד האומן שבונה על ידו או כותב על ידו, ומ"מ אינן כלים נפרדי' ממש כגרזן לגבי האומן שהוא נבדל ממנו לגמרי, אלא הם אלקות ממש, כלומר שהחכמה הזאת היא חכמתו ממש שבה מתחכם, וכן החסד הוא כח חסדו ממש שבו מתחסד, ואע"פ שבעצמותו לאו מכל אינון מדות איהו כלל, הנה זהו באמת ענין צמצום שצמצם והסתיר אורו הפשוט עד שיתראה ממנו דמיון כחות אלו כח ההתחכמות וכח ההבנה וכח הידיעה שהם הנק' כלים דחב"ד דאצי', וכן עד"ז במדות מהות כח ההתחסדות או כח הגבורה כו' נק' חג"ת, וכנ"ל ממשל צמצום השכלת הרב אך שהיא בדרך נפלאה יותר, ועכ"ז אין כחות אלו פועלי' בעצמם לבד, אלא שהוא ית' פועל בהם, שמתחכם ע"י החכמה וע"י הדעת לידע כל הנבראי' שבעולמות, וכן מתחסד ע"י כח החסד, וא"כ הפעולה ממש ע"י כחו הבלתי בע"ת אלא שבאה באמצעות הכלי ולענין זה הוא כמשל החוצב בגרזן וגם לענין ריחוק מהות הגרזן ממהו' החוצב שכן למעלה מהות החכמה כעשי' גופנית אצל מהותו ית' ומ"מ נק' אלקות ממש ולענין זה אין המשל דומה לנמשל*, ולפי שהכלי היא אלקות ממש לכן בזה יתכן מאד מ"ש הרמב"ם הוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה שמאחר שהדיעה שהיא דעת דאצי' היא אלקות ממש א"כ הוא היודע והוא הידוע בלי פירוד ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו לפי שהאדם מצייר מהות דעת כמו שהוא בו שאין הוא ודעתו א' אלא שנים וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ח, משא"כ למעלה מאצי' לא יתכן לומר גדר מדע כנ"ל, ויתכן לומר שבידיעת עצמו יודע כל הנבראים דהיינו פי' ידיעת עצמו שנופל על עצמו ש' מדע היינו בחי' כלי' דאצי' שהן אלקות ממש והם מקורי החיות לכל הנבראי' כמ"ש בע"ח שכלי דאצילות נעשי' נשמה לבי"ע ובזה צדקו דברי הרמב"ם דלא כהחושבים שהכלי' הם בחי' דבר נבדל ח"ו אלא הם אלקות לכן הרי ידיעת עצמו דכלי' הנ"ל היא ממש ידיעת כל הנבראי' שנמשכו על ידן הנבראים וזהו החיות שלהם ומ"מ לגבי מהותו