מט, ב (מהדו"ק)

הפשוט עד שנתהוה ממנו מציאת חכמה ודעת, וזהו פי' ל' אלקות (געטליך בל"א) כלומר שהם התפש' ולא עצמותו ממש, אבל עכ"ז אינן נפרדי' כמו הנברא שהוא בבחי' דבר בפ"ע, ולזאת האור הפשוט מתלבש בתוך הכלים ופועל על ידן, ואז שייך לומר מ"ש הרמב"ם שהוא היודע והוא הדיעה עצמה והוא הידוע כי האור מתייחד עם הכלי ביחוד עצום ונפלא עד שהיו לדבר א' ממש, דהיינו שבחי' הדעת שבו יודע, עם האור הפשוט שבתוכו היודע, הוא א' ממש אחדות גמור, והוא הידוע, ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא בלב האדם להכירו על בוריו איך ומה הוא היחוד הלז, וכמו שעצמותו הוא למע' מהדעת כך אופן התייחדותו עם הי"ס הוא למע' מהדעת וההשגה ולכן נק' הי"ס רזא דמהימנותא שהם בבחי' אמונה ג"כ שלמעלה מההשגה, ובזה צדקו דברי הרמב"ם במ"ש שהוא היודע כו' דהיינו לא כמו שחשבו האומרי' שהכלי' די"ס הם בחי' דבר נבדל מהאלקות כמו הגרזן וכו' אלא שהן הן אלקות והאור הפשוט מתייחד עמהן בתכ' היחוד כנ"ל אמנם עצמותו הוא למעלה מעלה מזה כנ"ל, ולכן מבואר בע"ח שכלי' דאצי' נעשי' נשמה לבי"ע