כג, ב
וכן הוא קריאת או"א שהתינוק קורא ע"י טעם דגן כנ"ל ובלא הדגן לא הי' יודע מזה לגמרי וע"י הדגן נמשך לו ידיעה זו שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת כנ"ל והכח הזה בדגן הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל על ענין הברכה המוציא לחם כו' אלא שנשפל בגשמיות ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחי' מוחי' דקטנות של התינוק כנ"ל, והנה עד"ז הוא ענין המצה מה' מיני דגן דוקא שהיא מצות ה' ויהי' עי"ז המשכת דעת אלקי בנפשות בנ"י להתלבש בהם כפי יכולתם שאת בבחי' שלמטה מהדעת והוא שיקראו לאביהם שבשמים כמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז) ור"ל שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו ית' איך שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחי' את העולמות וחיות המלובש בהם כנשמה בגוף לפי שבאמת עיקר מה שמחי' אותם הוא ע"י היותו סובב עליהם וכמש"ל ולזאת כל העולם בטל במציאות וכלא ממש חשיבי' ואינו אפי' בחי' עוד ודבר טפל כו' כנ"ל:
והנה באמת כל ישראל המאמינים בני מאמינים באמונת אומן אמונה קבועה ויתד בל תמוט ח"ו עד שיוכל למסור נפשו על קדושת ה' ית' מ"מ הרי אין משיג הענין מהו מהותו ית' וביטול העולם ממציאות ממש כזיו השמש בשמש שאין הזיו נראה כלל וכאן רואה העולם מחמת שאינו רואה מהות החיות שבו אלא שמצייר ידיעה זו בדעתו שהעולם בטל ואילו היה רואה את החיות לא הי' רואה את גשמיות העולם וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ג יעו"ש ואין לידיעה זו ערוך עם כמו שהוא בעצם וה"ז כמשל קריאת אבא שהתינוק קורא לגבי עצמיות ביאור הענין איך שהוא ואיך שהגדול מבינו, והיינו שהושפל מבחי' דעתו ית' העצמיות שיודע את עצמו ובידיעה זו יודע את כל הנבראים ומחי' אותם ע"י ידיעה זו והם בטילים בידיעה זו כזיו השמש בשמש, הנה ידיעה זו נתצמצמה ונתלבשה בלבושים והעלמים עד שתהא מושגת בדעת האדם שידע כל הענין האמיתי הלז אלא שאינו יכול לתפוס עצמיות הדבר כמו שהוא בדעתו ית' רק תמצית הענין בקיצור היותו יחיד ומיוחד ושכולא קמי' כלא חשיב שזהו יודע בדעתו ולפי שא"א שישיג הדבר כמו שהוא אין הענין בו רק בבחי' אמונה וכנ"ל ממשל תפיסת התינוק פסק ההלכה בלי הטעם והעומק כמו שהוא וקריאת התינוק או"א כו' וזה הגיע להם ע"י המצה ולכן המצה לחם עוני שלא הספיק להחמיץ כי החמץ מורה על בחי' היש שהוא נתפח ונגבה, והיינו בחי' בינה השגת הדבר לאורך ורוחב ובחי' יש משא"כ בחי' החכמה כח מ"ה ביטול בתכלית כי כולא קמי' כלא חשיב' ונשפלה ידיעה זו למטה מהשגה וע"כ אינו נגבה ונתפח כו', וז"ס ורעה אמונה (תלים ל"ז ג') שתפרנס את האמונה ע"י אכילת מצה מיכלא דמהימנותא וע"ד הקבלה ז"ס שהמצה היא מוחי' דקטנות דאבא שנמשכים לנוקבא (ר"ל שנמשכים לז"א ומז"א לנוק' ע"י ההגדה פ"ה ס"ח ומ"ש בפע"ח שהמצה היא גדלות שני דאבא ג"כ י"ל שהוא דרך רמז בלבד כמ"ש בהדיא בפע"ח בענין ספה"ע שלכך כניסת גדלות דאבא משתהה שני ימים בכל שבוע ע"ש*) פי' שבחי' מוחי' דגדלות דאבא הוא ענין גילוי עצמיות חכמתו ית' אבל כשנתצמצמה בבחי' לבושי' המעלימי' בחילוף דש' אלקים המעלים כפי השגת מעלת הנאצלים ונבראים נק' קטנות וכנ"ל:
ג) והנה כמו שנצטוו על אכילת מצה בצאתם ממצרים בפועל ממש כך ג"כ נצטוו על אכילת מצה לדורות כדכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י"ב י"ח) הכתוב קבעו חובה, כי באמת צ"ל בחי' יצ"מ ברוחני' גם עתה כי הנה בישראל יש ב' נפשות נפש הבהמית הנמשכת מקליפת נוגה ששם שרש הע' אומות דקרו לי' אלקא דאלקיא בחי' יש, ונפש האלהית היא חלק אלוה ממעל ובעודה למעלה היא למעלה
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.