ט, ב

א"ק כי באמת שם מ"ה זה דמצחא נמשך מזיווג דע"ב ס"ג דא"ק והכלל הוא שהוא הארה וגילוי פנימי' מא"ס המאיר בפנימי' א"ק וגם י"ל ע"ד מ"ש בהג"ה לאוצ"ח דל"א ע"ב המתחלת הנה נודע מ"ש האריז"ל בס' דרושי' די"ב כו' ומזה יבין המשכיל עד היכן גדולת הארה זו שע"י המילה ודו"ק.

והנה מצד הגילוי הזה הוא שדברו תנאים אחרים בספ"ג דנדרים שם (דף ל"א ב') ומהם אמרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ומהם אמרו גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה כו' כי הגילוי הזה הוא למעלה מגלוי הארה שבשבת וכמשי"ת בעזר"ה: ולהבין כ"ז כתיב למנצח על השמיני (תלים י"ב א') וארז"ל (מנחות מ"ג ב') שאמר דוד שירה כשראה עצמו בבית המרחץ ערום מכל מצוה כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו וזהו למנצח על השמינית על מילה שניתנה בשמיני, ובפי' למנצח אי' בזהר תמן נצח תמן מל, ועל ענין המילה בשמיני דוקא ארז"ל כדי שיעבור עליו שבת א' (רבות ויקרא כ"ז) ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ לעולם הי' ראוי להיות המילה מיד ביום א' בשבת אמנם באמת כוונתם שבת א' מיום ליום ז' ימים כי המילה היא במדריגה השמינית והיא למעלה ממדריגת השבת שהיא השביעית, כי נת"ל פ"ה ענין השבת שהוא גילוי הארת אצי' בבי"ע שלמעלה מהפרסא והיינו בחי' אתעדל"ע הבאה מאתעדל"ת דששת ימי המעשה כי מי שטרח בע"ש במלאכת הבירורים כשמתפלל או לומד בכח האכילה דנוגה הרי נכלל חיות דניצוצי קדושה דש' ב"ן שבמאכל באחדות ה' המלובש באהבה זאת שנעשית מכח המאכל או בברוך אתה ה' שמוציא בפיו וכן בשארי המצות בצדקה וכיוצא ועי"ז יאכל בשבת מההמשכה שנעשית עי"ז ממ"ה דתיקון כי בשבת בורר אסור כידוע והכוונה באכילה דשבת הוא באופן אחר להתענג ולהמשיך תענוג עליון דעתיקא ולכן השבת הוא השביעי כי ו' יומי' דחול הם בבחי' ירידה והשביעית היא המל' העולה למעלה להיות ע"ב וז"ס בואי כלה כו': אמנם המילה היא התגלות אור עליון מבחי' שאין אתעדל"ת דרך העלאה והמשכה מגעת שם כלל אלא שע"י העברת הערלה שהיא המנגד אזי ממילא יאיר ויתגלה אור נפלא זה מאיליו ומצד עצמו, והגלוי הזה הוא מבחי' שלמעלה מתהו ותיקון והוא המקור העושה התיקון מתהו וזהו בחי' מלך השמיני הדר ששרשו מיסוד א"ק שלמעלה מז' מלכין דמל' דא"ק שנשברו והוא המתקן אותם ולכן המילה בשמיני דוקא. וביאור זה הנה פי' ענין אדם קדמון הוא הנק' רעוא דכל רעוין באד"ר ובל' הע"ח כשעלה ברצונו הפשוט כי הנה כל אשר חפץ ה' עשה כתיב (תלים קל"ה ו') שמיד ברצותו איזו דבר נתהוה אותו הדבר כי הוא צוה ונבראו (תלים קמ"ח ה') והנה יש רצונות פרטיים כמו כתר דאצי' הוא ענין הרצון להתהוות האצי' ועד"ז כתר דבריאה ויצי' עשי' וכן בפרטות כתר דאו"א כתר דז"א כו' אמנם להיות המשכת רצונות פרטי' מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית ומושלל מתואר ותמונה פרטי' עד שיתכן ההמשכה אליו בפרט הי' ע"י שמתחלה נמשך חפץ ורצון בכלל להיות התהוות כל הנמצאים שבד' עולמות ומיד נתהוו כן כנ"ל, אלא שהתהוותם זו הוא בבחי' העלם והתכללות כולם יחד וז"ס אדם קדמון כי שם אדם מורה על היותו כולל הכל וגם ל' אדמה לעליון כלומר לעצמותו ית' שממנו הי' הכל והגם שאין ערוך לא"ק אליו ית' ונק' אדם דבריאה להיותו בריאה ממש יש מאין כמו שהדומם היותר אחרון דעשי' נברא יש מאין כי קמי' ית' כולא כלא חשיבי' ממש מ"מ הדמיון הוא לענין זה שהוא אור כללי וכולל לכל העולמות בהתכללות א' כמ"ש בע"ח (ונת' במ"א ע"פ יביאו לבוש מל' (אסתר ו' ח') ועפ"י מאמר הזהר קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא) ואח"כ נמשכו ממנו מההעלם אל הגילוי ע"י