45

והשגחתו ית', ומ"מ ה"ה היפך הוי' לגמרי, רק שצ"ל השגה שכלית בהכרחיות הענין והוא כאשר יתבונן שאין דבר עושה א"ע וכאשר אנו רואים מציאת יש בהכרח שנתחדש דזהו ודאי שנתחדש, אלא שיש מקום בשכל לומר דהתחדשותו של יש זה הוא מיש אחר, אבל האמת הוא כי יש מיש עד אין שיעור לו הוא שקר מוחלט כמ"ש הרמב"ם במו"נ בהקדמות שלו, וכאשר נמצא מציאות יש בהכרח שקדמו ההעדר ונתחדש מאין ליש ומאחר שנתחדש ממילא מובן שאין מציאותו מעצמותו שהרי מציאותו מעצמותו הוא שלא קדמו ההעדר והוא מחויב המציאות, והיש מאחר שקדמו ההעדר ונתחדש ה"ז מכח אלקי המחדש אותו והכח אלקי הוא תמיד בו וכמ"ש רבינו ז"ל בשם מורנו הבעש"ט נ"ע בפי' ענין לעלם הוי' דברך נצב בשמים דהדבר הוי' עומד תמיד בשמים להוותו ולהחיותו ואם הי' מסתלק כרגע הי' חוזר לאין, וכאשר מתבונן ומעמיק דעתו בזה יש לו חיות בזה (ער באקומט א חיות אין דעם) והוא חיות אלקי המאיר נפשו.

לו) והנה ההוראה האמיתית שהשיג את הענין בכי טוב והתבונן בו בעומק הדעת הוא כאשר נולד מזה מדות שבלב באהוי"ר וכידוע דכל לידת והתגלות המדות הוא מבחי' הבינה וכמ"ש ולאה ילדה ששה בנים, לאה הוא בחי' בינה, ושם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, דיש ה' קטנה וה' גדולה ה' קטנה דבור ה' גדולה מח' שהוא בינה, ולאה ילדה ששה בנים הם ששה מדות שנולדים מהבינה וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש, דאיש הם המדות ולפי שכלו יהולל איש דהנהגת המדות הוא מהשכל ולכן הקטן מתאוה לדברי' קטנים מפני ששכלו משיג דברי' קטני הערך והגדול שמשיג דברים גדולים, לכן מתאווה לדברי' גדולים דכל ענין הנהגת המדות הוא ע"פ השכל דוקא, והגם דהמדות יש להם מקור מיוחד מן המוחין והוא רק מה שלידת והתגלות המדות הן מן המוחין, אבל אי"ז בעצם מציאותו