121

שום מונע ומעכב, ואדרבא איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בהשפעה מרובה בלי שום טרדא כלל והיו צדיקים גדולים ועובדי הוי' בתורה ועבודה, ולעומתם הי' ר"ל שנתרחקו מן האמת והיו מושחתים במדות רעות וכו', אבל בזמן הגלות דהחשך יכסה ארץ וכתי' אותתנו לא ראינו דמרוב ההעלמות וההסתרים הנה גם בעל הנס אינו מכיר בנסו דאינו דומה לכמו שהי' בזמן הבית שהיו נסים גלוים, וכמו העשרה נסים שראו כל ישראל בבית המקדש, וכן במדינה שהיו נסים גלוים לכל, מה שאין כן בזמן הגלות דישראל הם בשפלות ומוטרדים בשעבוד קשה של פרנסה וטלטול כבד ממדינה למדינה ברוב דחק ולחץ, ירחם השם, ודרך רשעים צלחה, דכל אלו הדוחקים ולוחצים את בנ"י בכלל ובני תורה בפרט, הם מתענגים על רוב טוב ואוכלים את ישראל בכל פה ר"ל, וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלקים, שכופרים באלקי עולם, וכתיב באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שהם מחללים את הקדש, ובכל זה אינם נדונים, ועוסקי תורה ומקיימי מצות הם בשעבוד קשה של טרדת הפרנסה, הנה אז דוקא הוא התעוררות והתגברות הנקודה פנימית שהיא נקודת הלב אשר בה מאיר יחידה שבנשמה לעמוד בתוקף גדול נגד כל מונע ומעכב על לימוד התורה וקיום המצות, ואז דוקא כל ישראל היושבים במקום הגזירה ר"ל וירחמם השי"ת מקיימים את התומ"צ מתוך עוני ודוחק לחץ ויסורי הנפש והגוף באהבה וחבה יתירה.

קיצור. והנצח זו בנין ירושלים, דנצחון הוא במקום שיש מנגד דאז הוא ביתר שאת ויתר עז, וכמו הנהר כשסותמים אותו מתגבר עוד יותר ופותח הסתימה והמים נגררים למרחוק יותר ובתוקף גדול מאשר בתחלה, וכן הוא בעבודה דזהו היתרון בהעבודה דזמן הגלות על זמן הבית, דהגם דעוסקי תורה הם בשעבוד קשה ירחמם השם, הנה אז דוקא מתגבר הנקודה פנימי' לקיים תומ"צ מתוך דוחק ועוני.

ו) וזהו דכתיב צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, דדוקא בארץ ציה זו אדום (כדאי' בשו"ט) ועיף מרוב צער ויסורים, ירחמנו השי"ת, הנה שם דוקא הוא גודל הצמאון ללמוד התורה וכמאמר נפשנו עיפה לדברי תורה ואין מניחים אותנו, וזהו כן בקדש חזיתיך, ופירש רבינו בעל השמחה