198

התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראים ראשית. והענין הוא דהנה כתיב עם המלך במלאכתו ישבו ואמרז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, דענין הממלכה הוא קודם הרצון על הדבר, והיינו דהממלכה הוא אם יהי' רצון בזה א"ל, והממלכה על הרצון בעולמות הי' בב"י עם נשמות הצדיקים וטעם הדבר הוא לפי שישראל עלו במחשבה, וענין מחשבה זו היא מח' עצמית שלמעלה מהמח' הכללי', דבמח' הרי יש כמה מדרי' וכמו עד"מ באדם למטה דישנו המח' שקדמה אל הדיבור ונק' כלל אל הדיבור דזה מה שנפרש בדיבור בריבוי צירופים ואותיות רבים, הנה בהמחשבה היא מח' אחת, וישנה מחשבה שהיא נעלית יותר מכמו המח' שקדמה אל הדיבור, וכן ישנה גבוה ונעלית יותר עד מח' עצמית, דמח' עצמית היא נעלית יותר ממח' כללית, והדוגמא מזה למעלה הוא דמח' כללית היא מחה"ק דפרצוף א"ק שהיא בחי' מח' כללית על כללו' ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד היינו הרצון כללי על עולמות. וזהו דכולן נסקרים בסקירה אחת. והגם דרצון זה אינו רצון גלוי כלל והוא רק הסכמה כללי' בלבד ולכן נק' בשם מח' ומ"מ ה"ז עכ"פ מח' השייכה אל העולמות, וענין הממלכה הוא אם יהי' רצון אל עולמות א"ל, א"כ הרי מובן דמי שנמלך עמהם בב"י ה"ה בבחי' מח' שגבוה ונעלית מהמח' השייכה אל העולמות אפילו היותר גבוה ועליונה, וזהו דישראל עלו במחשבה היא מח' עצמית ופנימיות דפנימית ועצמות א"ס שלמעלה מעלה מגדר שייכות אל העולמות כלל, ולהיות דישראל עלו במחשבה פנימית ועצמית, היינו דהעלו היא במח' העצמית ולא רק במח' הכללי' בלבד כ"א העלי' היא בהמח' עצמית, ומ"מ הרי עלו במח' העצמית ע"ד ואופן כל מה שעלה במח' הכללית הנה לזאת הם היו המחליטים כב"י על הרצון דעולמות.

והענין הוא דהנה ידוע דבמח' עצמית הרי יש ב' מדרי' הא' היא עצמה ומהותה כמו שהיא לעצמו, והיינו שחושב בעצמו במהות וענין עצמו ממש, דבמדרי' זו הגם שחושב אבל העיקר הוא העצמות שהיא עצמה ומהותה של המחשבה שחושב בעצמו, והב' כמו שחושב בדבר הנבדל ממנו, ומ"מ הוא עצמו החושב במדרי'