111

הוא בבחי' יחו"ע דכולא קמי' כל"ח, דזהו ההפרש בין שמע שזהו עליית המל' בז"ת דבינה לבשכמל"ו שהוא בבחי' מל' עצמה דבספי' המל' הביטול הוא בבחי' יחו"ת להיות כי המל' הוא מקור על עולמות וא"א לומר בזה שאין העולמות תופסים מקום כלל דא"כ מה מהווים, אלא שהן בבחי' ביטול היש לבד, אבל לגבי אוא"ס שלמע' מעולמות הרי העולמות אינם תופסים מקום כלל, היינו שאינם בבחי' מציאות כלל, וכידוע דהאוא"ס שלמעלה מהעולמות ה"ה ג"כ מאיר על העולמות (וכמ"ש במ"א דעל בחי' ומדרי' זו אין הצמצום מסתיר כלל) וממילא העולמות בטלים במציאות לגמרי, אבל לגבי ההארה שנעשה מקור לעולמות הן בבחי' מציאות אלא שבטלים בבחינת ביטול היש, וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דאחד הוא בחי' יחו"ע להכלל ביחודו ית', דהכל הוא אלקות ממש, והרגש זה, דער דערהער, הוא רק בישראל, דישראל הוא יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל א' מישראל יש לו אות בתורה, והיינו דכאשר מניח א"ע, אז ער לייגט זיך אוועק אל קדושת האותיות שבתורה, אז ה"ה מגיע להביטול דיחו"ע, ובשכמל"ו הוא בחי' יחו"ת, והיינו איך שבכל דבר יש אור וחיות אלקי והעיקר הוא האלקות, וע"י כל זה נעשה ואהבת את הוי'.

קיצור. וכללות ב' התבוננות אלו הם בתפלה בפסוד"ז, וברכת ק"ש, ובק"ש הוא ההתבוננות בעצמות אוא"ס, שלילה וחיוב כאחד, ומ"מ הרי יש בזה עניני השגה ג"כ, שמע ישראל, עליית המל' בז"ת דבינה, ובשכמל"ו הוא המל' מקור העולמות, אחד יחו"ע וברוך שם יחו"ת דהכל הוא אלקות והרגש זה בישראל הוא ע"י חיבת התורה.

ו) והנה כללות ב' בחי' אהבה הנ"ל, הן האהבה הבאה ע"י ההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה והן האהבה הבאה ע"י ההתבוננות בהפלאת אוא"ס ב"ה, הנה בכללותם הן בחי' חיצוני' הלב עדיין, והוא בחי' אהבה חיצוני' מפני שבאה מן השגה והתבוננות ואינו נתפס בזה בחי' העצמות דא"ס כ"א בחי' מציאות לבד, אבל אהבה פנימית הוא בחי' פנימי' הלב שלא תבא מהתבוננות השכל כ"א היא באה מלמעלה מן השכל והיא הנק' רעו"ד שבה ועל ידה יש בחי' תפיסא גם בבחי' עצמות, וכמו שדקדק באמרו דוקא לית מח' תפיסא בי', מח' דוקא, אבל ברעו"ד נתפס בחי' העצמות. והענין, דהנה פנימי' הלב היינו ההתקשרות בבחי' עצמי' שבא מבחי' יחידה שבנפש דוקא, וכמו עד"מ התקשרות הבן עם האב שאינו ע"פ טו"ד כלל, אלא רק