215

דאס האט ניט געמאכט קיין ואונדער, כהא שעלה לרגל לירושלים והניח ביתו פתוחה ובא ומצא נחש כרוך על כפות המנעול, עס האט אים גאר ניט גיוונדערט, אט אזיי וי עס ואונדערט ניט א מענטשין אז ער זעהט דיא ליכטיקייט פון טאג, אדער דער ואס האט ואס צוא עסן, וכשמגיע זמן האוכל, הוא אוכל ואינו מרגיש שום יתרון בזה שאכל, לפי שהוא דבר הרגיל דכשיש מה לאכול, ומגיע הזמן הוא אוכל, ולזאת הנה גם בעת שהוא רעב לאכול, אינו רעב ממש, לפי שהידיעה עצמה שיש לו מה לאכול הנה זה עצמו גורם לו שאינו רעב, אבל זמן הגלות הוא זמן החשך והאפלה, א טיפע גידיכטע פינסטערנעס, וכמו עד"מ מי שהי' נמצא ביער גדול בלילה, אשר החשך יכסה ארץ, וחייתו ארץ נוהמים ורועשים, דאז יפול על האדם פחד מות ויכסוף וישתוקק אל האור הרבה יותר מכמו ביום, לפי שאז הוא מרגיש ביתרון מעלת האור, או מי שהוא רעב ואין לו במה להשביע את רעבונו, הוא ירעב ביותר, וכן הוא בזמן הגלות אשר אז התשוקה לאלקות הוא ביותר מכמו בהזמן שהאלקות האיר בגילוי, וכמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, דמים הוא תורה וכמ"ש הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה, הנה בארץ צי' שהיא בלי מים שם הוא הצמאון ביותר, ובפרט באלו שמונעים ומעכבים אותם מלימוד התורה וקיום המצות ודוחקים ולוחצים אותם הנה אז הכוסף לתומ"צ הוא ביתר שאת וביתר עז עד שבאים לכלל מסירת נפש על לימוד התורה וקיום המצות כאשר הי' בדורות הקודמים בזמן הגזירות ר"ל שלא ללמוד תורה ושלא לקיים את המצות שמסרו נפשם ע"ז בפו"מ.

ט) וזהו דכתיב כן בקדש חזיתיך וגו' ואמר רבינו הזקן נ"ע בשם הבעש"ט הלואי בזמן הבית חזיתיך, כלומר הלואי בזמן הבית חזיתי גילוי אור כמו הגילוי אור שממשיכים ע"י העבודה בזמן הגלות, וטעם הדבר הוא לפי שבזמן הבית הוא העבודה במוח ולב, שיש בזה תענוג רב, ושמחת הנפש, אבל בזמה"ג העבודה הוא בקבע"ו ובמסירת נפש, איז דער מס"נ ואס א איד האט בזמן הגלות אייף לערנען תורה וקיום המצות ובפרט בזמן הגזרה שמענישים ע"ז, והוא מוסר נפשו ע"ז הנה ע"י מס"נ זה ממשיכים אורות גדולים ועצומים הרבה יותר מכמו זמן הבית וכידוע בפירש הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, משה איז דאך