92
ובמתניתא תנא רעים בממונן וחטאים בגופן, ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ג) שהיו רעים אלו לאלו, וכמו שאנו רואים בטבעי בני אדם שיש ר"ל אנשים כאלו שיש בהם רע גמור כרציחה ושפיכות דמים כחיות הטורפות ממש, והיינו דכשם שהחי' רעה הרי כל ענינה הוא לטרוף ולדרוס דאין זה לפי שרוצה לאכול כ"א שזהו טבעה לטרוף ולדרוס ולשפוך דם, והיינו דזה גופא מה שהיא טורפת ודורסת בכעס ורציחה הנה זה עצמו הוא החיות שלה, דישנם בעלי חיים הטורפים ודורסים בשביל אכילתם והמה טרודים באכילתם דאז הנה זה מה שטורפים ודורסים הוא מגודל התאוה לאכילה וכמו שיש בבנ"א שהם בעלי הנאה וענג והיינו דכל מה שהם אוכלים או שותים הוא ברצון גדול ובקבלת ענג רב כטבעי הבעלי הנאה וואס ליגין אין גוט עסין שזהו כדוגמת להבדיל אכילת בהמה וחי' שזהו כל ענינם של הבע"ח לאכול ולשתות, מה שאין כן חיות הטורפות אין כוונתם בשביל לאכול רק דמזה גופא מה שהיא דורסת וקורעת את גופה ובשרה של זולתה ושופכת את דמה הנה מדבר זה עצמו היא מקבלת חיות וענג רב, אשר כמו"כ יש ר"ל בטבעי בני אדם שיש בהם רע גמור ר"ל, והיינו מי שטבעו רע לבריות הנקרא בלשון העולם אשלעכטער מענטש, איז אשלעכטער מענטש איז בא אים איז דאך פראן רע (שלעכטס) בפועל, וויא מיר זעהן במוחש אז אשלעכטער מענטש איז אלץ וואס ער טוט איז מיט שלעכטקייט, ער זוכט אלץ וואס ער קאן דעם אנדערן מאכין ניט גוט, איינג און שלעכט.
קיצור. אברהם אבינו ע"ה הי' נדיב בגופו שטרח בעצמו דוקא, והעמיד עצמו בסכנה להתפלל על אנשי סדום, ויבאר שיש בטבעי בנ"א שהם בטבע הרע ואכזרים כחיות טורפות האוהבים לשפוך דם ולקרוע גופם ובשרם של שאר הבע"ח.
ו) והנה מטבע האיש רע ר"ל הוא דגם מדבר שהוא טוב בעצם, הנה כאשר הוא (האיש רע) עושה זאת נעשה רע, לפי שמצד גודל רעתו הנה עושה זאת באופנים כאלו אשר הטוב עצמו נהפך לרע, והיינו דלבד זה מה שמהטוב ההוא אינו מגיע (קומט ניט ארויס) אותה התועלת שהיתה ראוי' לבא מזה אלא עוד זאת שהטוב עצמו נעשה רע, וכמו בענין התוכחה מה שהאחד מוכיח את חברו על אדות איזה הנהגה לא טובה והדומה, הנה באמת הרי התוכחה היא באה מצד האהבה דוקא, ולכן הנה האב דוקא מוכיח את בנו מפני אהבתו לבנו, וכן באוהבים כו' להיות דעצם ענין התוכחה הוא הוראה על האהבה דהלא דוקא את אשר יאהב יוכיח, ולכן הנה כל הקרוב אליו יותר הנה יותר נוגע לו הנהגתו וחפץ בטובתו יותר, אבל ההוכחה בא באופנים כאלו שהם ע"פ התורה, ולא מבעי שנזהר מלהלבין פניו ברבים (שזהו איסור ממש כו') או גם לצערו הנה עוד זאת כי ברבים הוא מהפך בזכותו ודן אותו לכף
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.