240

והנה סבת הגלות הוא חורבן ביהמ"ק יבב"א, דבזמן שביהמ"ק היה קיים היו ישראל במעלה ומדריגה עליונה שהי' גילוי אלקות בעולם, והיו יכולים כל ישראל לקיים את התומ"צ מתוך הרחבה, אבל כשנחרב הבית גלו ישראל ונפלה עטרת תפארת ישראל. דסיבת החורבן הוא עלבונה של תורה, דהנה אמרז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז ג"ע ושפ"ד ולא ויתר על מאסה של תורה, דלכאורה אין זה מובן כלל דהרי ג' עבירות אלו הן חמורות ביותר מה שהעון דביטול תורה הוא באין ערוך לגביהם, והיינו דבענין עבירה הרי ג' ענינים הנ"ל חמורים במאד, דידוע בפי' מצוה ועבירה, דמצוה הוא ל' צוותא וחיבור, והיינו שע"י המצוה האדם מתחבר עם עצמות אוא"ס ב"ה, וכמו עד"מ אדם פשוט שהוא איש המוני הרי אין לו שום יחס אל מלך גדול רם ונשא, או חכם נעלה שהוא מופלא בחכ', שאינו מערכם כלל, וכאשר המלך הגדול או החכם המופלא יצוה לאיש הלזה לעשות איזה דבר או שיזהירנו מבלי לעשות איזה דבר, הנה הציווי הלזה מאחד ומחבר את האיש הפשוט הלזה אל המלך הרם או החכם המופלא, והיינו דלבד זאת מה שבציווי זה הרי המצווה נעשה מציאות דבר חשוב, דהרי קודם שהמלך או החכם ציוו לו איזה דבר לעשותו או הזהירו אותו שלא לעשות את הדבר, הרי המצווה אינו במציאות כלל לגבי רוממותו של המלך ולגבי מעלתו של החכם המופלא, וכאשר המלך והחכם מצווים לו לעשות איזהנ דבר הנה בציווי זה גופא מתהווה מציאותו, הנה עוד זאת דע"י ציווי זה נעשה למציאות חשוב אשר המלך והחכם יצוו עליו לעשות דבר, הרי ציווי המלך והחכם מחיים אותו ממש, כמו שנראה במוחש דתמורת זה אשר בראותו את המלך או החכם הרי מתבטל מכל מציאותו מגודל הפחד ועוצם הביטול שלו, וחרדה מסלקת את הדמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא ואין בו כח לעמוד על רגליו כלל, הנה בעת אשר המלך והחכם יצוו עליו לעשות דבר הרי הוא מתמלא חיות ועושה בזריזות גדולה ובשמחה רבה, ואינו חפץ לאכול או לשתות ולישן, דזה מורה על התפשטות חיותו בענג רב, ובפרט כאשר בקיימו את הציווי אשר נמצטה הוא עושה נח"ר להמלך או החכם, דאז הרי הוא מתחבר עם המלך והחכם ממש, וככל המשל הזה יובן בענין המצות, דהנה כל המצות מתיחסים אל העצמות ב"ה, ועצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ונשא וכולא קמי' כלא חשיב ממש, והאדם שלמטה הגם דנשמתו הוא חלק אלק' ממעל מ"מ ה"ה באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס ב"ה ודבר המובן לכל דיותר משאין ערוך האיש ההמוני