263

שהוא נשבר ונדכה ומתפלל בתחנונים ובוכה במר נפשו ותפלתו הוא לך הוי', אליו יתברך ויתעלה, הנה הוא פועל בזה שהעת והזמן ההוא הוא עת רצון, שממלאים בקשותיו. ותפלה כזו הרי רישומו ניכר בעשיית המצות ובקביעות עתים לתורה, א"כ הרי האהבה ויראה הם גם כן מוגבלים בזמן. ולבד זאת שהם מוגבלים בזמן הרי הם מוגבלים בעצם מהותם. וכמו מדת האהבה הנה באיזה אופן שתהיה ה"ה מוגבלת בעצם מהותה. דהנה כתיב ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. דבאהבת הוי' הרי יש בזה ג' מדריגות כללי' שהם ג' אופנים שונים. המדריגה הא' היא בכל לבבך היינו דכל לבבו מלא מאהבת הוי', וכל כמה שהלב מכיל הוא ממולא מאהבת הוי', אויף וויפיעל זיין הארץ פארמאגט איז דאס אלץ פול מיט אהבת הוי'. והגם שזהו מדריגה גבוה דכל לבבו יהי' מלא מאהבת הוי', מ"מ הנה יש עוד מדריגה נעלית מזה והיא המדריגה הב' האהבה דבכל נפשך, שהיא הגדלת האהבה שמתפשטת בכל כחות הנפש גם שאינם כלים אל האהבה דהלב היא כלי אל אהבה, כי משכן המדות הוא בלב, אבל שארי אברים והכחות אינם כלים אל אהבה. והגדלת האהבה הוא שהאהבה מתפשטת גם בשארי כחות ואברים שאינם כלים לאהבה, דגם שם מתפשטת האהבה שבלבו.

ה) ויובן זה עד"מ, שני אוהבים נאמנים, הרי כל אחד מהם הנה לבבו מלא מאהבתו לחבירו, והיינו דכל לבבו מלא מאהבת חבירו. ומ"מ הוא רק בלב שהיא כלי אל האהבה בלבד. ויש אהבה גדולה מזו שהאהבה מתפשטת אויך אין די כחות פון שכל ראי' ודיבור פועל והדומה, שהם בעצמם אינם כלים אל האהבה אבל מגודל האהבה מתפשטת גם שם. וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר אהבתו לחבירו היא גדולה במאד אז משכיל בשכלו בטובת חבירו, ודיבורו עמו הוא בעונג, וגם כל טרחא גדולה בשביל חבירו הוא נקל לו ועושה זאת בשמחה רבה. והוא לפי שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והחושים. דאהבה זו היא גדולה יותר מכמו שהאהבה היא רק בלבבו בלבד. וכמו כן הוא בעבודה, שהאהבה דבכל נפשך הוא כאשר האהבה מתפשטת בכל כחות, וכמו הרץ לדבר מצוה שזהו מפני יוקר המצוה אצלו, וסיבת יוקר המצוה הוא מפני אהבת הוי'. וכמ"ש בסש"ב כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי' וחפץ לדבקה בו כו'. ומ"מ הנה גם האהבה דבכל נפשך הוא גם כן רק מה שהכחות יכולים לסבול ולקבל. ויש אהבה גדולה מזו. והיא המדריגא הג', האהבה דבכל מאדך, שהיא בל"ג, דהאהבה שבכל נפשך היא שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והחושים, והאהבה דבכל מאדך הוא היציאה מגדר הכחות והחושים. אמנם הנה גם האהבה דבכל מאדך שהיא בל"ג ה"ה ג"כ בבחי' הגבלה. משום דכללות האדם הוא מוגבל, וגם הבל"ג שלו הוא בבחינת הגבלה. והראי' שאינו שוה בכל אדם, דמה שבזה הוא בבחינת בל"ג הרי זה בבחינת גבול באחר שלמעלה ממנו. דז"ש בכל