117

ודורש מחצצים לשון חציצה שעושים חציצה והבדלה בין טמא לטהור, וזהו שמזכיר תחלה שאומרים על טמא טמא ועל טהור טהור ואחר כך מזכיר הלכות שבת חגיגה ומעילה, דבהלכות שבת הוא שצריכים מחיצות להתיר המבוי, דהנה הד' רשויות דשבת רשות הרבים הוא עולם העשי' טורא דפרודא, ורשות היחיד עולם האצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, דהעבודה דשבת הוא להוסיף מחול על הקדש בערב שבת ולהוסיף מקדש אל החול במוצאי שבת קדש, דהכוונה הוא לעשות ולהפך מטורא דפרודא ליחוד גמור באלקות, וזהו מה שאיתא במדרש רבה משל על שבת כזאב שטורף מלפניו ומלאחריו, דשבת הוא מקור הברכות וכדאי' בזהר דמיני' מתברכין כולהו יומין, והוא דמי שטרח בערב שבת בעבודת הבירורים ומוסיף מחול אל הקדש אז יאכל בשבת שמוסיף מקדש אל החול, וזהו מחצצים לשון מחיצה לברר את הניצוץ ולהכניסו לרשות היחיד, ואחר כך דיני חגיגה ומעילה שצריך האדם לחצוץ בין קדש לחול שלא ימעול, דאין חול מתערב בקדש ולא קדש בחול, והם א' מדרכי העבודה אשר האדם צריך להיות זהיר בזה מאד וכמאמר ועל בינתך אל תשען, כי יש כמה ענינים שהם חול ממש וחפץ ורוצה להקדישם מדעת עצמו והוא היפך האמת, וכן להיפך ענינים של דרכי התורה ומכניס בהם עניני חול, ועבודת האדם האמיתי הוא לחצוץ בין קדש לחול בכדי שלא ימעול, דיהי' איך שיהי' בין שמכניס חול בקדש לומר שהשכל האנושי שבתורה הוא שכל פשוט, ואם כן גם סברתו היא סברא ובין שמכניס קדש בחול לומר אשר הנהגתו על פי שכלו ותבונתו טובה היא, שניהם כאחד מעילה הוא, וזהו מקול מחצצים שעוסקים בתורה, והראי' שהם עוסקים בתורה באמת שהם אומרים על טמא טמא ועל טהור טהור, לפי שיש אצלם מחיצה בין קדש לחול, וזהו בין משאבים, בין לשון בינה שלומדים ומבינים שהתורה היא חכמתו ורצונו ית', ואח"כ שואבין לאחרים דברי תורה, ובזה