254

ח"ו, כי איזה תכלית יש בבחי' העדר האור והגילוי, דהרי גם במדרי' שלאחה"צ כתי' לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה, והיינו דתהו שהי' סילוק האור הרי אין זה כפי אמיתית הכוונה וכמאמר דין לא אהניא לי', אלא לשבת יצרה, דהכוונה האמיתית הוא בבחי' התיקון דלשבת יצרה בבחי' גילוי אור דוקא, וא"כ הרי ברור הדבר דא"א לומר דכוונת המאציל ב"ה בענין הצמצום הוא שיהי' סילוק האור ח"ו, אלא דכוונת הצמצום הוא שיתגלה האור שלפה"צ היינו האור הבל"ג יבוא אח"כ במדה וגבול, והוא ע"י בחי' הרשימו שנשאר בחלל זה לאחר הצמצום, וענין הרשימו הוא בחי' כח הגבול שבא"ס ב"ה שלפני הצמצום, כי הוא ית' כל יכול ויש בו גם כח הגבול וכדאי' בעבוה"ק (ש"ח פ"ח) דא"ס הוא שלמות מבלי חסרון ח"ו, וא"ת שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלימותו, אלא כשם שיש לו כח הבבע"ג כן יש לו כח הגבול, אמנם העבוה"ק מדבר בענין האו"כ, ומכש"כ שהוא כן באוא"ס עצומ"ה שיש בו גם כח הגבול והוא בחי' הרשימו שזהו ע"ד בחי' אותיו' וכמא' בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה, ופי' גליפו הוא ל' חקיקה, והיינו חקיקת האותיו' שבאוא"ס שלפה"צ, ונק' בשם חקיקה להורות על העדר המציאות, וכידוע ההפרש בין אותיות החקיקה לאותיו' הכתיבה, דאותיו' הכתב ה"ה דבר נוסף על הקלף שכותבין עליו, והיינו שהאותיו' הם מציאות דבר לעצמן אלא שהם כתובים על הקלף, שהדוגמא מזה למעלה הם בהחי' הכלים דאצי' שהן בבחי' מציאות דבר, והגם דכלי' דאצי' הם אלקות בעצם מהותם, ומ"מ ה"ה בבחי' מציאות אלא שזהו המציאות דעולם האצי' דאיהו וגרמוהי חד, שהם בתכלית היחוד אבל מ"מ אינו כמו איהו וחיוהי שהוא בבחי' יחוד גמור, וכידוע דאינו דומה יחוד הכלי' ליחוד האורות לפי שהכלי' באיזה מדרי' גבוה שלא יהיו ה"ה בבחי' מציאות ולכן המשל ע"ז הוא מאותיות הכתב שהן מציאות לעצמן, אבל אותיות החקיקה הרי אינם במציאות לעצמן, ולכן הוא משל על האותיות שבאוא"ס שלפה"צ שאינם בבחי' מציאות וכמו עד"מ אותיות שבעצם הנפש, שהנפש מליאה אותיו' ואינם במדרי' ובחי' מציאות כלל.

והנה באותיו' החקיקה גופא הרי יש ב' אופני חקיקה, הא' כמו חקיקה על האב"ט שהגם שאין כאן האותיות במציאות לעצמן היינו שאינן דבר נוסף, מ"מ הרי יש להאותיו' אחיזה באיזה דבר, א"כ ה"ה איזה מציאות דבר מה, והיינו דבזה גופא שיש להם אחיזה באיזה דבר הנה זה גופא הוא מציאותם, והגם שהאחיזה של האותיו' הוא בגופו ומהותו של האב"ט, והיינו שמציאותם הוא העצם ומהותו של האב"ט ולא איזה דבר זולתו, מ"מ ה"ה איזה מציאות, והראי' דאותו המקום אשר בו חקוקים