88

יותר בפנימי' ועצמי' אוא"ס ב"ה, הנה גם מצד עצם מזיגת טבען של בני ישראל יש בהם מעלות ומדות טובות וכמאמר (יבמות ע"ז א') שלשה סימנים יש באומה זו (ישראל, רש"י) רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אלא שלפעמים מפני סבות שונות הם מתעלמים ואינם נראים בגלוי, אבל לא שאינם אלא שישנם ואינם נראים בגלוי כל כך, ובאמת הנה זה מי שהמדות טובות שבישראל אינם נראים בגלוי הוא מפני סבת הרואה, ער זעהט ניט דעם מעלת זולתו, והוא מפני חסרונו והיינו דהאהבת עצמו שבאדם מה שהוא חביב ויקר בעיני עצמו זהו גורם שחושב תמיד רק בעניני עצמו ער ליגט תמיד אין זיך, וזה גורם ממילא שאינו מסתכל בזולתו בהסתכלות אמיתי לראות הטוב הנמצא בו, דמאחר שכל מעינו היא רק בעניני עצמו, הנה אינו משים לבו לזולתו, והוא רואה אותו רק בהשקפה חיצונית, ועוד זאת דהנה זה מה שהוא יקר בעיני עצמו עושה אותו ליש ומציאות דבר חשוב בעיני עצמו. וכל מציאות דבר הרי מציאות הזולת סותר לו, ומשום זה אינו רואה הטוב של הזולת, אבל בעת השמחה שהוא ברוממות ויוצא מישותו וגסותו, אז הוא רואה מעלת זולתו, ואדרבא הוא מוצא בכל אחד ואחד מעלות גדולות ומקרב אותו בקירוב גדול, ובשמחה גדולה יותר הנה התפשטות השמחה גורם שמטפח בידיו, וכל אשר תגדל שמחתו ביותר עד כי גדל מאד ירקד ברגליו שזהו הוראה על עוצם גודל השמחה ביותר.

קיצור. יבאר דבעת השמחה האדם עוזב ישותו ורואה מעלת כל אדם, כי האמת הוא אשר כל אחד מישראל יש לו מעלה גדולה במדות טובות אלא שלסיבת ישות הרואה אינו מרגיש המזיגה טובה של זולתו.

ג) והנה עיקר ענין המצוה הוא לשמח את החתן וכלה ולפאר את השמחה בכל מיני פאר והדר וכהא דר"י בר' אילעי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ור' זירא אמר קא מכסיף לן סבא (שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו, רש"י) כי נח נפשי' איפסק עמודא דנורא בין דידי' לכולה עלמא כו' א"ר זירא אהנייה לי' שיטתי' לסבא שוט של הדס שהי' מרקד בי', וכל המשמח את החתן זוכה לתורה, א"כ הרי עיקר השמחה הוא לשמוח את החתן וכלה והוה לי' למימר אשר ברא חתן וכלה ואח"כ הי' מזכיר העשרה דברים של ששון שמחה כו' וריעות, ולמה מקדים תחלה ששון ושמחה ואח"כ חו"כ ואח"כ הוא מונה שאר השמונה ענינים של שמחה, ועוד צ"ל בגוף ועצם נוסח הברכה דברכת אשר ברא כו' חתן, דהנה