253

האמת שבתורה היינו שלומד ע"מ לשמור ולעשות ולקיים בפועל ממש אז הוא נראה וניכר גם בחיי עולם בין אדם לחבירו, וכידוע דואהבת לרעך כמוך הוא כלי לואהבת את הוי' אלקיך ולזאת כאשר האדם הולך מחבירו צריך להניח לו איזה דבר שיזכרנו עד אשר יחזרו ויתראו ולכן אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דברי תורה שדרכי' דרכי נועם גם בחיי עולם, א"כ הרי לפי"ז יוקשה אומרו מתוך דבר הלכה דמשמע דדוקא אז זוכרהו, וצ"ל מהו"ע דבר הלכה דאז זוכרהו, ועוצ"ל מהו דכל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתישבה כו' למה זה תולה באדה"ר דוקא. ולהבין כ"ז ילהק"ת דהנה ידוע דהצמצום הראשון שהי' באוא"ס ב"ה חלוק מהצמצומים דס' השתל' דהצמצומים דסדר ההשתל' הוא רק מיעוט אור בלבד והיינו שבההשתל' ממדרי' למדרי' מתמעט האור ע"י הצמצום, משא"כ בצמצום הראשון שהוא סילוק אור הראשון לגמרי, וטעם הדבר הוא לפי שאינו דומה האור שאחר הצמצום לשלפני הצמצום דכללות האור שאחר הצמצום הוא בבחי' שייכות אל העולמות ורק שאינו בערך העולמות, ולזאת הנה ענין הצמצום הו"ע המיעוט שנתמעט האור שיהי' לפ"ע, אבל בהאוא"ס שלפה"צ דאי"ז שאינו בערך העולמות כ"א שהוא בכללתו אינו בגדר שייכות אל העולמות לכן הוכרח להיות הצמצום באופן כזה שהוא בבחי' סלוק לגמרי, דכללות ההפרש הוא דהאוא"ס שאחה"צ הנה בכללותו הוא בבחי' גבול והאוא"ס שלפה"צ דהגם שיש בו כח הגבול ג"כ אבל בכללותו הוא בבחי' בל"ג, ולכן הנה הצמצום הראשון הוא בבחי' סלוק לגמרי.

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע דתחלת הכל הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי' בו ראש וסוף מעלה ומטה ולא הי' מקום לעמידת העולמות (והיינו שהוא הגילוי אור שלפה"צ שהוא בחי' בל"ג, ובמילא לא הי' מקום פנוי לעמידת העולמות), ואח"כ צמצם א"ע כבי' שהו"ע צמצום הראשון שהוא בבחי' סילוק לגמרי, דכוונת המאציל בענין הצמצום הרי א"א לומר שהכוונה הוא שיהי' סילוק האור