236

על פני סדום וישקף הוי' אל מחנה מצרים שהם לרעה) אבל זה בלשון ברכה דהבחי' ובהמדרגה שנקרא שמים הנה נראים ישראל לדבר חשוב, דשמים הוא בחי' תורה, דתיבת שמים הוא אש ומים, וכמאמר נטל אש ומים ופתכן זה בזה ומהם ברא שמים, דאש ומים הם חסד וגבורה והתורה היא פי' וביאור המצות שהם מצות עשה ומצות לא תעשה שהם חו"ג וכל דיני התורה הוא להורות באיסור והיתר וכשר ופסול ולהבדיל בין טמא וטהור שהוא ענין חסד וגבורה, ובתורה כתי' מימינו אש דת למו שהתורה כלולה מחו"ג וכן שמים שם מים, דמים הוא תורה וכמ"ש הוי כל צמא לכו למים, וזהו דבשמים נראין ישראל לדבר חשוב שע"י לימוד התורה וקיום המצות נראין לדבר חשוב עד כי גם אשר בכ"מ הנה השקפה הוא ל' ארור אבל בעושה מצוה עפ"י התורה הנה נהפך לברכה וזהו וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, שההשפעה נמשכת לישראל דוקא וההשפעה עצמה היא לברכה, וכמו שאנו אומרים בברכת הטל והגשם לברכה ולא לקללה וכו', דלכאורה אינו מובן מה ענין בקשה זו לברכה ולא לקללה, הלא הטל והגשם הן עצמן ברכה, ומהו הבקשה לברכה ולא לקללה, כאלו אומר שהברכה תהי' לברכה ולא כו', אך הענין דהנה רואין במוחש דלפעמים יכול להיות שיושפע להאדם שפע רב בפרנסה בריוח אבל הולך ח"ו למקום שאינו ראוי כמו לצרכי רפואה וכו', וזהו הבקשה לברכה, והיינו דלבד זאת שההשפעה נמשכת בריבוי גדול ולישראל דוקא, הנה עוד זאת שההשפעה עצמה היא לברכה וזהו תפארת ישראל, דיופי ישראל הוא כאשר ההשפעה נמשכת לישראל דוקא, וההשפעה עצמה היא לברכה.

אמנם בזמן הגלות כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו, דהנה כנסת ישראל נקרא' רגליו ית' כמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, וברא כרעא דאבוה, דישראל הם רגליו ית', והדום רגליו הוא השרפרף, היינו כסא הקטן אשר מתחת לרגליו, והיינו דהדום רגליו הוא מעמד ומצב ישראל, והשליך משמים ארץ תפארת ישראל, דבזמן הגלות כללות ישראל הם בשפלות, דכל פנים קיבצו פארור וכל ראש לקרחה מרוב צער ויסורים ביסורי הנפש והגוף,