228

א"ס נגלה להיות לדעת, אז מי זאל דיך קאנען וויסען, והידיעה בהעצמות כביכול הוא כי הוי' הוא האלקים, והנה ידוע דאלקים בגימט' הטבע וטבע ענינו שהוא מכוסה ונעלם, דהאמיתית בלתי ניכר כלל (וכמבואר במ"א דאמיתית ענין הטבע הוא שהשקר נדמה לאמת, והיינו דלא זו בלבד שהאמת הוא מכוסה ונעלם וכמו טבעו בים סוף שהמים סובבים ובלתי ניכר כלל, הנה עוד זאת שהשקר נדמה לאמת, ומכ"ש דענינו של הטבע הוא דהאמת בלתי ניכר), וכמו בענין התהוות הנבראים וחיותם, דהגם שידוע לכל שהוא למעלה מהטבע, מ"מ הנה מפני הרגילות שבזה אשר כן הוא, ה"ז נעשה כמו ענין טבעי, וכמו בזריחת השמש ושקיעתו סיבוב והילוך הגלגלים אשר באמת הנה בזה נראה וניכר גודל הפלאת ההנהגה שלמעלה מן הטבע, מ"מ מפני הרגילות שיודע ביום הראשון אשר ביום השני יהי' ג"כ באופן כזה, ה"ז נעשה אצלו כענין רגיל, ואינו מתפעל מזה, דזהו"ע הטבע מה שמכסה ומסתיר, והוי' הוא למעלה מן הטבע, דהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד שהוא למע' מן הטבע, וא"כ הרי לכאורה הי' לו לומר אתה הראית לדעת כי האלקים הוא הוי', והיינו דאז הי' הענין מובן כמו שהוא לאמיתתו דהטבע הוא אלקות ולמה או' כי הוי' הוא האלקים דמשמע שהוא עוד יתרון על זה שהטבע הוא אלקות, וצ"ל מהו ענינו דהוי' הוא אלקים.

והנה להבין כ"ז ילהק"ת בפי' ענין אור א"ס, שהוא אור היינו הארה וזיו בלבד והגם דאור א"ס הוא התגלות העצמות מ"מ הרי אינו אלא הארה ולא עצם והיינו שהוא זיו בלבד אלא שהעצם הוא נגלה בזיו זה ואין הכוונה שהעצם נמצא בהזיו כ"א דע"י הזיו אנו יודעים את מציאותו של העצם, דהנה יש מציאות ומהות, הנה ע"י הזיו שהוא אור המתגלה מן העצם אנו יודעים את מציאותו, וכמו אור וזיו השמש המתפשט מן השמש ומאיר לארץ ולדרים עלי' הרי אין זה מה שעצם השמש מתפשט בחלל העולם להאיר על הארץ, כ"א רק זיו ואורו של השמש בלבד שמתפשט בכל מרחבי תבל. וטעם הדבר הוא לפי דעצם השמש הוא אור, ע"כ ההתגלות שלו הוא אור וזיו, דזהו הארה לבד ולא העצם ורק שנגלה בזה העצם, ולכן הנה אור וזיו השמש מן השמש הוא בדרך ממילא ואינו בא בהתעסקות השמש, שנאמר שהשמש מתעסק להאיר אור ולגלות זיו, אלא הוא בא בדרך ממילא, והוא להיותו הארה בלבד, ומהאי טעמא הרי אור וזיו השמש אינו עושה שום שינוי בעצם השמש, דלהשמש אינו נוגע כלל אם האור והזיו המתפשט מן השמש מאיר אור