192

המעוררים האומרים עורה עורה כו'. ולכאו' הנה הטעם שאמר אינו מספיק כלל ואדרבא מהאי טעמא גופא דישראל שרויין בצער היו צריכים לומר זה. דהנה זהו עיקר ענין ההתעוררות רחמים על עם ד' ועל תורתו שהם בצער בזמן הגלות דהחשך יכסה ארץ, ואותותינו לא ראינו, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ח"ו שהן המה אויבי ה' ועמו ותורתו מבית ומבחוץ וכמ"ש אמרו אחיכם שונאכם מנדיכם הרודפים אותנו באכזריות נוראה, ודרך רשעים צלחה ויראי ד' ועוסקים בתורה בתמימות הם בשפלות, וכל עניני עבודה בעבודת הוי' באים במס"נ, דע"ז צ"ל ההתעוררות רחמים רבים כעין ברכת ולמלשינים אל תהי כו' וכל אויבי עמך שהם אויביך מהרה יכריתו כו', וא"כ מאחר דבזמן הב"ש דגם אז הי' ישראל שלא בנחת וענג ובאיזה ענינים היו בצער מעין ענין הגלות א"כ א"מ למה בטל את המעוררים, דאחר כל זה הרי מובן דזה מה שבטל את המעוררים הוא מצד יתרון מעלה ומדרי' דלא ינום ולא ישן שומר ישראל, דבאמת הנה קאי גם על זמן הגלות ג"כ דזה מה שלא ינום ולא ישן שומר ישראל הוא תמיד, וא"כ יוקשה להיפך מהו"ע עורה למה כו' דהרי גם בזמה"ג הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, שהוא תמיד שומר את ישראל ובאמת הרי אנו רואים במוחש דעם ישראל הוא בהנהגה באופן נסי [וכמא'] כבשה אחת בין ע' זאבים והיא משתמרת בשמירה שלמעלה מהנהגת הטבע.

והנה להבין כ"ז ילהק"ת להבין בפי' ענין אור א"ס, שהוא אור, היינו הארה וזיו בלבד, והגם דאור א"ס הוא התגלות העצמות, מ"מ הרי אינו אלא הארה ולא עצם, והיינו שהוא זיו בלבד אלא שהעצם הוא נגלה בזיו זה ואין הכוונה שהעצם נמצא בהזיו כ"א דע"י הזיו אנו יודעים את מציאותו של העצם דהנה יש מציאות ומהות, הנה ע"י הזיו שהוא אור המתגלה מן העצם אנו יודעים את מציאותו, וכמו אור וזיו השמש המתפשט מן השמש ומאיר לארץ ולדרים עלי' הרי אין זה מה שעצם השמש מתפשט בחלל העולם להאיר על הארץ, כ"א רק זיו ואורו של השמש בלבד שמתפשט בכל מרחבי תבל, וטעם הדבר הוא לפי דעצם השמש הוא אור, ע"כ ההתגלות שלו הוא אור וזיו, דזהו הארה לבד ולא העצם, ורק שנגלה בזה העצם, ולכן הנה אור וזיו השמש מן השמש הוא בדרך ממילא, ואינו בא בהתעסקות השמש, דנאמר שהשמש מתעסק להאיר אור ולגלות זיו, אלא הוא בא בדרך ממילא, והוא להיותו הארה בלבד, ומהאי טעמא הרי אור וזיו השמש אינו עושה שום שינוי בעצם השמש, דלהשמש אינו נוגע כלל אם האור והזיו המתפשט מן השמש מאיר אור