תלה

עלי' לבו כים¹⁶⁹, ואין התו' מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'¹⁷⁰, דדוקא מי שהוא בטל ה"ה כלי לאור¹⁷¹ אבל כשהוא בבחי' ישות וגסות אינו כלי כלל לאור התורה, עד¹⁷² שגם הלימוד שלו הוא אח"כ ג"כ רק להתייהר¹⁷³, ולהיות נחשב בעיני הרואים¹⁷⁴ או לקנטר¹⁷⁵ וכדומה, וגם יוכל לירד אח"כ עוד יותר ח"ו עד שנעשה לו סם המות שהוא היפך סם החיים, וכאמרז"ל (יומא דע"ב ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה¹⁷⁶. והנה יש אכילה ורפואה¹⁷⁷ והחיות הנמשך ע"י רפואה הוא המשכת חיות חדש מהנפש, ואינו דומה לחיזוק הכחות שנעש' ע"י האכילה שאינו חיות חדש, ואינו אלא חיזוק הישינות¹⁷⁸, ובכללותו הוא רק באותו האופן שהי' קודם, כי גם קודם האכילה לא הי' הסתלקות החיות, רק שאבריו וחושיו נחלשו, שמפני העדר האכילה אין הקישור והחיבור של הגוף עם הנפש בחוזק, ולזאת הוא מרגיש חלישו' קודם האכילה, אבל אין זה ענין סילוק הכחות. משא"כ ע"י כאב או חולי ר"ל, עם היות שהוא רק קלקול האבר, והתיקון הוא ג"כ מה שצריכי' לתקן האבר, אבל ה"ז גורם סילוק החיות מהאבר ההוא, ולא זו בלבד מה שהכח פרטי ההוא אינו פועל פעולתו, אלא עוד זאת שגורם חלישות בכללות החיות והכח פרטי מסתלק, וגם באופן שהכח פרטי אינו מסתלק לגמרי, מ"מ הרי ענינו הוא ענין הסילוק ולא ענין החלישות בלבד. וכמו בכאב היד ר"ל לא יוכל לנענע בידו לכתוב לצייר או לעשות איזה מלאכה שתהי', הרי קלקול אבר היד פועל סילק¹⁷⁹ כח התנועה מהיד, ואינו ח"ו סילוק לגמרי, אלא שהוא מתעלם, ובזה גופא הרי יש חילוקי דרגות באופן העלמו. משא"כ בהעדר האכילה הרי יכול לנענע בידו אלא שהוא בחלישות לבד, וטעם הדבר שבהעדר אכילה הרי אין האבר מקולקל בעצם והוא מוכשר וראוי לחיות אלא שנחלש, וכ"ז¹⁸⁰ שהאבר מוכשר וראוי להחיות¹⁸¹ הרי אין החיות מתעלם ממנו בהתעלמות כזו כמו שהיא¹⁸² במקום שר"ל האבר מקולקל, שאז הנה לבד זה