תלד

הבנה והשגה מה שמבין ומשיג את הענין להרגשה מה שמרגיש את הענין, עס איז דאָך בשו"א ניט גלייך דאָס ואָס מיא פאַרשטייט צוא דעם וואָס מיא פילט, ולזאת וכאשר מרגיש אַז ער פילט און דער הערט אַז חכמת התורה איז חכמתו ורצונו ית' הנה אז הרי ההנחה, דער אַוועק לייג הוא לפי אופן רום מעלת ההשכלה ואופן ההרגש שלו, והיינו שזה פועל בו ההנחה לגמרי מכל וכל לבחי' חכמתו ורצונו ית' שבתורה, וזהו דכתיב (שה"ש ד ג) כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה וגו' וקאי על הדיבור בתורה ונק' הדיבור בשם מדבר¹⁶¹, כשם שהמדבר הוא ארץ לא זרוע¹⁶², כמו"כ צ"ל הדיבור דתורה שלא יהי' זרוע בו שכלו ורצונו¹⁶³, והיינו דכל ענינו בלימוד התורה צ"ל שיהי' תלמיד המקשיב ומקבל¹⁶⁴ מה שנאמר בו, ולא יזרע בו שכלו ורצונו, דהיינו שלא כמו שהוא רוצה וכמו ששכלו מחייב כן רוצה למצוא בתורה, וכמו שיש כאלו שטבעם לבאר ולהסביר דבר כמו שהם רוצים, ולפעמים מראים בזה המצאות גדולות בהוכחות שונות שבהשקפה ראשונה מתקבלי' בשכל ואח"כ כשעומדים על בורי' של דבר רואים שאין בזה ממש, ובשכל נקרא זה עקמומית אַ קרומקייט אין שכל, וסיבתו העדר היגיעה בהנחה אמיתית למושכלות, וכנ"ל שזהו עיקר בהשכלה לשעבד עצמו בהבנת עומק הענין, וכאשר ח"ו לימודו בתורה הוא באופן כזה אז הוא חוטא ופושע וגורם ר"ל רעה לנפשו ומגלה פנים בתורה שלא כרצון ד' והיפך רצונו ית', דזהו"ע לא זכה נעשה לו סם המות¹⁶⁵ שמתיר את האסור וקשור בידי החיצוני' ומוסיף ר"ל חיות בקלי' וסט"א, כ"א כל ענין לימוד התורה צ"ל בהנחת עצמו שמניח עצמו לרצון ושכל דתורה, היינו לאמיתית הדבר כמו שהוא, גם אם הוא היפך שכלו ורצונו, ואז הוא כלי לאמיתת אור החכ' דתורה.

והנה כ"ז¹⁶⁶ הוא כשהוא בטל ומניח א"ע, אַז ער גיט זעך איבער אל האמת, אבל אם אינו בטל אז אינו כלי לאמיתת התורה, ואז הלימוד דתורה גורם בו הישות ביותר שמרגיש א"ע ביותר עי"ז, והיינו מה שמחזיק טובה לעצמו שלומד תו' הרבה ונעשה אצלו מציאות יש וחשוב בעיני עצמו, ואז גם אם לומד הרבה ה"ה מרוחק לגמרי מן התו' שאינו מאיר בו אמיתית אור התורה כלל, וכמ"ש¹⁶⁷ לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים היא וגו', ואמרז"ל¹⁶⁸ ולא תמצא בגסי הרוח ולא במי שמרחיב