תנו

ד) וביאור הענין הוא דהנה ידוע דסוף³⁹ מעשה עלה במח' תחלה, דבמעשה יש תחילת המעשה וראשיתו, ויש סוף המעשה, דבסופו של מעשה יש ב' ענינים⁴⁰ הא' הוא סוף מעשה כמו שהיא עדיין ביחס וחיבור אל המעשה עצמה, והב' הוא הסוף מעשה כמו שהוא מחוץ להמעשה ופועל, והיינו הסוף והתכלית של המעשה, ובמח' יש ג"כ ב' ענינים, הא' הוא תחלת המח', והב' הוא סוף המח', דתחלת המחשבה הוא דביקות המח' בזה מה שהוא מלבישו, דמח' הוא לבוש, וכמו האדם שלובש איזה בגד, הרי הבגד הוא לבוש אל האדם שמתלבש בו, וכן הנה המח' הוא לבוש אל אותו הענין שמלבישו, רק דלבוש הבגד אינו אלא מה שהוא כמדת הלובשו בלבד, אבל אינו דבוק בהאדם הלובשו, והיינו בעת שהוא מלביש את המלובש בו אינו בדביקות עם הלובשו, דזהו ההפרש בין לבוש הבגד ללבוש הגוף⁴¹, דהגוף הוא ג"כ לבוש אל הנפש, אבל הוא לבוש הדבוק בהנפש, וכן הוא בלבוש המח' שהוא לבוש המיוחד ודבוק במה שמלבישו, וזהו תחלת המח' היינו דביקותה במה שהיא מלבישו, וסוף המח' הוא קירוב המח' אל מה שלמטה ממנו, שהו"ע הדיבור והגילוי, וזהו סוף מעשה עלה במח' תחלה, היינו דלבד זאת דכללות ענין המח' הוא בשביל המעשה כנ"ל, אך בזה גופא הנה הסוף דמעשה עלה במח' תחלה מכמו⁴² הראש המעשה, והיינו דבתחלת המח' כמו שהיא לבוש המאוחד ודבוק במה שמלבישו, הנה שם דוקא הוא עליית הסוף דמעשה, וכן הוא בענין הבריאה, דזה מה שעלה ברצונו ית' שיהיו עולמות, הנה הכוונה היא עולם העשי' הגשמי דוקא, וזהו שת"א⁴³ בראשית ברא וגו' בקדמין ברא, דשרש הבריאה בבחי' יש גשמי הוא מבחי' א"ס קדמון לכל הקדומים וכמ"ש רבינו נ"ע באגה"ק⁴⁴ מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו⁴⁵ לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וכדי שיהי' היש הזה, הנברא בכח הא"ס, בעל גבול ומדה, נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצי', ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד⁴⁶, לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית, ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע⁴⁷, הרי