רפ

גילוי המוחין בכלל ומוח הדעת בפרט צריכים להגיע עד הרגלים, שיהיו כל הילוכיו עפ"י התורה שהיא חכמה, וכן בכל מצוה ומצוה יש כוונה פרטית, ויש כוונה כללית, וכאן המכוון בענין הכוונה היא הכוונה אלקית, והיינו ההשגה וההתבוננות אלקי' וכל השגה והתבוננות מולידה התעוררות אהוי"ר, ולזאת כאשר יתבונן היטב בהענין האלקי שהיא מצות ה' הרי יתעורר באהוי"ר, ואזי הנה עשיית המצוה היא ברצון וחשק ובחיות גדול⁴⁴, וכמ"ש בסש"ב⁴⁵ והמקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו כו', ובאמת הנה ע"י הקדמת הכוונה זו הכללית הרי ממילא יש שם גם הכוונה פרטית השייך לכל מצוה ומצוה בפרט, וצריך להיות התחברות הכוונה הרוחני' עם המעשה בפו"מ, וכן צ"ל אצלו חיוב המצוה היינו שנפשו ורצונו יחייבו עשיית המצוה, עס דארף זעך באַ אים זייער מאָנען די עשיית המצוה, דאז הוא מדקדק בעשיית המצוה, ולא רק העשי' בלבד, כ"א דקדוקי מצוה וזהירות יתירה, שזהו דוקא כאשר רצונו מחייב עשיית המצוה, וכמו שנראה במוחש בגשמי' דכאשר האדם צריך לעשות דבר שנצטוה לעשותה ה"ה עושה הדבר ההוא ומקיימה כפי הכרח מילוי הציווי ואינו דומה כלל לכאשר עושה איזה דבר שנפשו ורצונו לזה, דכאשר עושה איזה דבר שרצונו בזה ה"ה מדקדק בזה יותר, ומלבד זאת שמגעגע מאד שיבא הזמן לעשות הדבר ההוא, ומצפה ומייחל על זה בכליון לב ונפש, הנה בבוא זמן עשיית הדבר ההוא חביב ויקר לו במאד מאד כל פרט ופרט כמו הכלל כולו, וטעם וסיבת הדבר הוא מפני גודל חפצו ותשוקתו בהדבר ההוא, וואָס די זאַך מאָנט זעך באַ אים זייער, וכמו כן הוא בעשיית המצות דכאשר יש אצלו חיוב המצוה, וענין החיוב אינו שהוא רק מה שמחוייב עפ"י הציווי דאז הנה קיומו את המצוה הוא רק מה שעושה כדי לפטור מחיובו, כ"א כאשר רצונו ונפשו בזה, עס מאָנט זעך באַ אים זייער די עשיית המצוה אז הוא מחכה ומצפה על זמן חיובה עפ"י התורה, דכל מצוה ומצוה ה"ה קבועה ומוגבלת בהגבלת הזמן ומקום, דמצות הרי עיקר⁴⁶ בהם הוא העשי' והפועל, ועשייתן הוא במקום וזמן מוגבל דוקא, ומפני גודל תשוקתו בחפץ ורצון פנימי בעשיית המצות ה"ה מחכה ומצפה על כל מצוה ומצוה בפרט על זמן חיובה, ובמילא מובן דכאשר עושה את המצוה ה"ה מדקדק בכל פרטי' ועניני' באהבה וחיבה גדולה. וההתחברות הלזאת דכוונה הרוחנית שבמחשבה עם המעשה בפו"מ הוא ע"י הדבור, והיינו דבור דתפלה, ועם היות דתפלה היא כוונה⁴⁷ וכמא'⁴⁸ אם כיון לבו יצא, הרי דתפלה היא כוונה, אמנם זהו כמו שהכוונה באה בדבור, ועי"ז נעשה התחברות הכוונה הרוחנית עם מעשה הגשמי, והיינו דבעשי'